תמיד היה משהו שונה בצורת שפתיי כאשר הגו בגאווה את צירוף
האותיות המוצלח והמושלם הזה- אחותי.
רבים יאמרו כי בין שתי הבנות האלה, אכן יש קשר מיוחד.
על אף שאני הצעירה בשנתיים, והפחות יפה. היא הייתה מעין ספתח,
הבריאה הראשונה.
רבים הרהרו בקשר שכזה ותהו לעצמם כמה מסכנה היא הילדה הקטנה,
מקנאה באחותה המוצלחת כ"כ. אך אני מאידך לא קינאתי כלל, להפך,
רבה הייתה הערצתי כלפי יציר האלילים הזה, אחותי.
היא גדלה לה במשך השנים ונתחזקה כמו עץ אלון, ואני לא הפסקתי
לדמם שרף, ולאהוב אותה.
איפשהו מאחור היא מעט שכחה שיש לה אחות, קרירה כקרח אשר אינה
מחבקת, אולי פעם בשנה בימי הולדת, אוחזת ומרפה. ואני צופה
בסוכרייה המתוקה חומקת מאצבעותיי השמנוניות ומסתלקת לה,
הרחק-הרחק, אל עבר העולם השלה.
העולם שלה כלל בעיקר, ספורט, חבר, לימודים ובגדים בעוד ששלי
היה גרסה גרוטסקית למשוואה הבאה- איך ליצור עוד רגע ולו הקט
ביותר, שבו אחותי תפנה אליי בהרמוניה, ותכיר בי.
איננו זרות, אך עדיין אני מוצאת את עצמי מתעוררת בלילות רטובה
מזיעה קרה לאחר סיוטים, שאחותי שלי, רודפת אחרי ובולעת אותי
שלמה כאשר ניביה, מעין ניבי כסף, חדים וננעצים בבשרי הכה טמא
במחשבות האסורות שלי.
כאשר אני קמה אני שומעת רחשים מוזרים, אך כה מוכרים, היא שוב
מעוללת דברים עם החבר הזה שלה. חפיסת השוקולד הפרטית והמנוכרת
שלה.
אני אציץ, אני מחליטה כאינסטינקט. אני פותחת את הדלת חריץ קטן,
ולפתע אני רואה את חפיסת השוקולד הזו, שוכבת על אחותי, וזזה
אחורה וקדימה במהירות לא אנושית.
אני רוצה להגיד לו-" צא מכאן, אתה לא חפיסת שוקולד, אתה חפיסת
סיגריות מסריחות!"
אבל כל מה שיוצא מגרוני הוא שד שמאיים על החפיסה לעזוב את
אחותי בשקט, אחרת הוא יקלף את כל הנייר כסף ממנו.
החפיסה מתכסה מהר בשמיכת הפוך של אחותי כדי לא להינמס, מתחילה
לצעוק עליי שאני ילדה מטומטמת, שתמיד הייתי ושתמיד אשאר.
אבל אני בכלל לא שמה לב, אני אחוזת דיבוק ועיניי מעריצות את
המטרה וננעלות עליה. איזו סצנה מופלאה. אחותי שלי. עירומה,קצת
מזיעה, יושבת על מיטתה המלוכלכת משוקולד, אחוזת בהלה. איזה
מבט, הלום חלחלה, לחוץ ומתוח, מדבר אחד קטן, ממני.
וברגע זה ממש, הצלחתי לתפוס שתי שניות קסומות אשר צורפות בחובן
משוואה אלוהית. ללא חפיסות שוקולד צורחות ברקע, וללא איברים
רוטטים ומעופפים מצד לצד. קיימות רק שתי דמויות. אני ואחותי.
לא רציתי שהרגע הזה יגמר לעולם. רציתי לצלם ולמסגר. ברגע זה
עלה במוחי לקטול את חפיסת השוקולד השרירית- קוביות בבטן,
קוביות בחזה.
ירדתי למטה ואל מול עיניי ניצבה סכין הקצבים של אבא שלי, מעין
מחכה לי. ברגע זה ידעתי שהסכין הזו היא המצלמה האישית שלי.
אחזתי בה ויצאתי למשימה.
עליתי חרישית אל היעד הנכסף, אל אתר הצילומים. היום כנראה
שנעשה פרסומת לשוקולד, כ"כ טעים עד שלא משאירים ממנו כלום.
צעדתי לעבר גב החפיסה, הנפתי את סכין הקצבים, עצמתי עיניים
ודקרתי. כל-כך שמחתי שהצלחתי לעשות זאת בעצמי, להפיל את החפיסה
הגברית והמאיימת הזו, עד שמרוב אושר קילפתי אותה מכל נייר הכסף
וחתכתי אותה לפי הקוביות. כמה פשוט, כמה קל.
על השטיח היו כתמים של השוקולד הזה. להפתעתי הם לא היו חומים,
אלא אדומים, ואיזה ניחוח מצחין עלה מהם. אך אם זהו הניחוח
שאחותי כ"כ אהבה, אני מוכנה לבשם את עצמי בו לילה-לילה.
היא מתקרבת אליי עם המבט הזה שלה, המבט ההיסטרי, הלא נונשלנטי,
שכלל לא מוכר לי.
לפתע הבעת פניה משתנות ואני תופסת בקליק אחד, חיוך כזה קטן,
חמוד, אהוב שלי.
אילו שיניים, איזה פלא, והן נפתחות ומסננות לי מילה אחת,
שבשבילה חייתי כל חיי, "תודה".
היא מלטפת את שיערי המתולתל שלא קרוב בכלל ליופי העילאי של
שיער המשי החלק שלה, פניה מתקרבות אל פניי, ושפתיה, הבשרניות
והאדומות. כל-כך עזות, חותמות את שפתיי שלי בנשיקה, שנחקקת
באבן ברגעים אלו ממש.
אני כמעט מתעלפת ולחיי מאדימות. אני חושבת על לטרוף אותה בעודה
שלמה.
אני קופצת עליה ומנשקת אותה בעזות, והיא לא מתנגדת, רק משיבה
לי נשיקות עזות יותר ומשכיבה אותי על מיטת השוקולד שלה.
הפרפרים אוחזים בי ולא מרפים כשם שהיא אוחזת בי, ברגעים
מושלמים אלה, איזה טירוף הורמונאלי, איזו שקיקה אלוהית, איזו
שלמות מענגת.
היא מביטה לעבר בקבוק המים השוכן על יד השידה ומאמצת אותו
אליה.
היא מסובבת את הפקק בשיניה ומזליפה, טיפות-טיפות של אושר
כמדומני, על שני הגופים העירומים שלנו, כביום היוולדנו, מאותה
הרחם.
כאשר המים פוגעים בעורנו הם מתלהטים מחום גופנו, נעים מסביבנו,
שוטפים ומטהרים את כל השוקולד מהסדינים עד שהם צחורים
ובוהקים.
אנחנו אחת, אנחנו דולפינה יפהפייה הצוללת בתוך אגם קסום,
שבתוכו גדלים פירות של תאווה. מימיו ירוקים-כחולים צלולים.
מעולם לא ראיתי מים יפים יותר. זהו הרגע השליו והרועש ביותר
בחיי.
צלילי האנחות של האוקטאבה השלישית נכתבות מעצמן להרמוניות
מעודנות ויוצרות סימפוניה אמוציונאלית דקה ונקייה, עדינה כמשי,
וחדה כתער.
כאותו סכין קצבים הנח לו, מוכתם בשוקולד, למרגלות מיטת אחותי,
על שטיח החדר.
אני נושקת לה ומניחה אצבעי על שפתיה כמעין גונבת ממנה רגע,
גונבת את תשומת לבה.
אני תופסת כהרף את סכין הקצבים, המצלמה הקסומה והיפה שלי.
אני מסתובבת לעבר פניה הקורנות וחיוכה הלבן ואומרת: "האם את
חובבת אומנות, אחותי?"
היא מהנהנת בראשה ומאשרת. אני חייבת לתפוס את הרגע הזה
בשלמותו. אני חייבת לעטות את הרגע הזה על גופי לנצח.
אני מציירת על גופה הרך בעזרת הסכין, בעוצמה ועדנה, עוצמת כל
הרגשות והתשוקות בעולם, משתדלת לא לבתר, משתדלת להשתמש בחלק
החד והעין, בקצה הסכין.
קולה שוב עולה לאוקטאבה שלישית. דו, רה, מי, דמה מטפטף אל תוך
מי האגם, מעניק לו את הצבע היפה ביותר, את מבחנות האושר האדום
והעילאי.
היא כ"כ מחייכת. כמה עונג את גורמת לי, היא אומרת. והצלילים
עולים ועולים, חיוכה מתמתח, מתרגש לראותי. פה, סול, לה סי,
דו.
היא נשארת בחיקי, עם חיוכה הקורן, שלא מש מפניה, ללא רוח
חיים.
עיניה פקוחות לרווחה, היא שותקת. מחייכת.
אני סוחטת אותה מצבעה האדום, מדמה הכה מתוק, כל טיפה על
לשוני,אסור לבזבז.
אני תולה אותה על קולב ומכניסה לארון.
סוף-סוף מצאתי בגד שאני אוהבת.



שוכתב ב-
11.12.04
הגרסה המקורית נכתבה ב14.6.04