חשבנו דלקת הריאות תחליש אותו, אבל המחלה הפכה את ריאותיו
כנפיים, כשרצה להמריא פשוט נשם. הגחיל את הכתמים הלא-טובים
שהופיעו ברנטגן, חשף את טיבם המנועי, האמת שהתחזתה תקלת גוף.
שעות ארוכות, מוסוות כנמנום במיטתו, היה הוגה במיטתו תוכניות
מסע, שרטט בקפידה יעדים וסייגים. כשהכל היה מוכן, ניצת יצרו,
ריאותיו נשאו אותו לדרך. את תחילת המעוף הקדיש לשיפורים
אחרונים, דברים שנשכחו, בדיקת הרוכסן במכנסיו, זוטות נימוסים
ישנים. למרות גילו ופיזור דעתו לא שכח שבמסעו חסר השליטה יתכן
מעבר מעל גן העיר, שם ישישות שהכיר נושאות עיניהן לשמיים,
מנענעות עגלות נכדים ונינים, ממתינות לסחר החליפין שיתרחש, גשם
ירד והן תלקחנה, סוף סוף תלקחנה. למענן יצא למסעותיו בחליפתו
הטובה ביותר. הניח אותה על גופו ושכב תחת השמיכות, אינו ירא
מצחוקן של האחיות, מהערותיה הארסיות של האחות האלג'יראית,
שתמורת מטבע קטן חשפה לפניו בפרטיות את ירכיה השחומות, וכבר
דובר בכובד ראש על קו הערווה, ואולי יותר, תמורת מענק נכבד,
הכל יסוכם במשא ומתן. גם במעופים שדילגו על גני העיר לא יכל
לותר על חליפתו, הרי במעופיו פגש פתחי נשרים, קינים בנקיקים,
למשל בהרים מול העיר, ומכיוון שבמוחו נצברו פגמי הזמן, נזקים
זעירים, האמין שבגופם של הנשרים התגלגלו בני העיירה שלו, מלפני
המלחמה, גם אביו, אפשר יחוייב לדקלם את פרשת בר המצווה שלו,
כפי שהכריחוהו בבוקר ג' תשרי שנת תרצ"ו, 1936, בחליפה שהניחו
עליו בכובד רב, עד שנחנק קולו, והרב הלברשטרם נאלץ להשלים
מזמורו. בין הנשרים הכיר חייטים ומוהלים ומלמדים ורצענים, בני
עיירתו שחרבה. בקול צרחני סיפר לנו על פגישותיו הנרגשות, מיד
כשחזר מן המעופים, שהיינו חייבים להסתיר בדמי שוחד לאחיות
החמדניות, ובבקבוק זול לשומר החצר רפה השכל, ששימש גם זגג,
ונקרא להחליף זגוגית בכל פעם שתקף המעוף בטרם הורם החלון.
מצאנו לו מסתור במוסד לא מכובד זה, שאפילו מנהלו פער פה
כשחלפנו לראשונה על פניו, נאלצנו להשקותו כוס מיץ פטל מן
המכונה האוטומטית הרדומה בקצה המסדרון, שתי מטבעות הכוס, שוד.
קיווינו שכל כוחו יוקדש לריפוי, למרגוע, אבל גם כאן מצאה אותו
בת זוגו. מדי יום פרצה את דלת האגף, כבדה בסלים, אינה יודעת או
מתעלמת מסבך דמי השוחד, השלמונים, דמי השתייה ו'המתנות הקטנות'
שנאלץ כל מבקר לחלק, בתיאום מושלם ובצדק מאוזן בין הבריות
הרעבות שמשמשים כאן אנשי צוות. סירים וקערות, מגשים וקדירות,
הכל הוצא מסליה ונערך על המיטה הסמוכה, שם גסס כבר ימים רבים
האיש החיוור, האילם, שמפאת מחלתו הבלתי מקובלת נגבו ממנו
תשלומים כפולים, ובעצם כבר ימים רבים לא היה יותר משרטוט קוים
על הסדינים, דק ונעלם מכדי שתבחין בו האישה העורכת סיריה בזעם.
מידי יום נקבר תחת סיריה, פלומה של אי נחת בוקעת מן האי-שם
המרמז את פניו, אך בצל סערותיה תרעומתו החלושה משתכחת. מראה
הסירים מרשים. הבל מאכלים בוקע מהם. תמימים מאיתנו יכלו לשער
שמדובר במעשה חסד שלה, בת זוג המסרבת להשלים עם הארוחות הדלות,
הניתנות כאן רק לצייתנים. אלא שאנו, הבקיאים, חודרים את מעטה
ההסוואה, יודעים שאינה מבקשת אלא לנטוע משקלות בגוף הנוח מדי,
המניח לו לעוף ברפרוף ריאות יחיד. עדיין סברה שיחלים, ישוב
להתגורר עימה, יציג לפניה מדי ערב כפיים מלאות חרטה, על מה
שעשה בימי צעירותו, כשעוד התאפשר לו ללכת, לא לעוף, ועלמות מן
הככרות התפתו לו. משום מה מקננת בה הדיעה שאנו צד בסכסוך, שאנו
מנסים למנוע ממנה לכלוא את גופו בתבשילים. בעיניה, אנו אשמים
במצבו. כושר מעופו נראה לה תעלול שרקחנו על מנת לעזור לו
להתרחק ממנה. איננו מודים. הרי מלכתחילה החלטנו להשאיר עצמנו
מחוץ לעניין כולו. איננו פועלים אלא על פי מידת ההכרח, ואף
פשוט מזה - מתוך דאגה לקרוב מזדקן.
בעיניה, טוב לו מדי כאן, בבית המרפא הזה, העשוי במתכוון אבן
חולית פריכה, ומדי יום נסדקים פערים בתקרות, אגפים שלמים
מתמוטטים מחמת הקמצנות, חולים מתים בעירבוביה של מיטות וחול,
פיהם ממלמל דברים אחרונים. ורופאים מושחתים, במקום להציל,
עומדים מעליהם ורושמים צוואות, משקפיהם מתחדדות כשסכומי עתק
מוכרזים. כשקורה האסון, ומדי יום הוא מתרחש, מזמין המנהל את
מכבי האש, משום מה - מכבי האש, אולי בגלל חובתם להגיע חינם,
להרטיב בזרנוקיהם את האגף ההרוס, המפוזר תלוליות וערימות, שברי
מיטות וציוד רפואי. במקום להציל בחפזון חולים המפרפרים עדיין,
הוא נושא ונותן עימנו, אם רק ניתן לו מטבע או שניים יזעיק
כוחות מיוחדים, חובשים ורופאים, אחיות נוספות, אפילו מנתחים.
מדי יום אנו פותרים כאן את הבעיה, בכספנו האוזל מחסלים התנהגות
זו, שלא תיאמן, אדם המופקד על מאות חוסים, עד שנרתמים הכוחות,
אחרוני חולים מושבים למיטותיהם, על הלוח הצמוד למרגלות מיטתם
נרשמים הפצעים החדשים, החבלות הטריות. באותה עת כבר בונים
הכבאים את התקרות והכתלים, החול הרטוב מתייבש מעל ראשי החולים.
האסון וסימניו נעלמים, עד שבאה היא וסליה כבר נשמע הכל כבדותה
שלנו, המנסים לסלקה, להפחידה במוות השוכן בתיקרה מעליה. למען
האמת, כבר נמאסה עלינו שיגרה זו. הכל כאן זול ומזוייף ורווי
שחיתות. בעבור כל דבר נדרש תשלום מיוחד, הצוות מושיט ללא בושה
כפות ידיים, לקבל דבר מה עבור מילוי חובתם. לא חייבים לשלם
במטבעות, אפשריים גם כפתורים, פרחים, כדורי בצק קטנים. כל דבר
עגול הם תוחבים מיד לכיס, מגרגרים בחמדה, תולים בנו מבט,
דורשים עוד, אינם מוחים כשאנו מסרבים. חמורה יותר היא הנשיקה
שאני חייב להעניק לאחות הראשית, עבור כל טובה קלושה, כל גלולה
המגיעה לו ממילא לפי החוזה שערכנו עם האיש שסברנו שהוא המנהל,
כה יפה היתה חליפתו, עניבתו, כובע הקצינים לראשו. מצאנו אותו
כעבור שעה, מחטט בחפציו של החולה שלנו, מחפש מלח, סוכר, פלפל,
אולי הצלחנו להבריח תבלין כלשהוא מבעד למשמר הכבד, המסלק לפי
הוראות הרופא הראשי כל מה שעשוי להזיק למתרפאיו. אין לדעת כיצד
היא וסליה חודרים את השכבות האטומות של חיילים וזקיפים,
האוסרים את המעבר, לכאורה בשל סכנת ההדבקה. אין הם מאיימים
איומי סרק. יריות נשמעות מפעם לפעם במוסד זה, ואלמלא הקשיים,
כבר היינו מעבירים אותו מכאן, אפילו מוטב יתרפא בביתו, בדד בצל
טענותיה. איננו יכולים להשלים עם מוסד המעסיק שומרים היורים
ללא סיבה, מענישים חולים בהוצאה להורג מול קיר, מותחים תייל
בין אגף לאגף. וחמור מכל, המנהל, או זה החותם על חוזים, המתחזה
למנהל, נוהה אחר כל מה שקשור במשמעת צבאית. במצוותו נערכים
מסדרים צבאיים עצומים לעת ערב, מוזמנים גדודים לצעוד הלוך
ושוב, לחלוף במחלקות. חולים אנושים מוכרחים לשמש דגלנים, להריע
לעוברים, לכרוע ברך לפני קיסרים המוכרזים לפתע פתאום, קצינים
המוכרזים מלכים, חולה אקראי נלקח ומוכרז שליט עליון בחסד האל.
כבר זמן רב אנו מרפאים אותו פה, וטרם ראינו טיפול של ממש.
משקרים לנו לגבי מחלתו, מפיצים אותה בשמות רכים, מלמדים אותנו
סימני החלמה, מעודדים אותנו לעקוב. צילום ברנטגן ישן ושיחות עם
הרופא הם כמעט כל מה שמסכימים לו אנשי הצוות, רומזים בעיניים
עקמומיות, בקריצות נתעבות, כי לו שילמנו יותר יתכן היו ניתנות
גלולות מופלאות, אפשר היה מבוצע ניתוח דגול, כל הפגעים הרעים
שהשתלטו על גופו היו נעלמים ללא כאב וללא סיכון. אנו מנסים
לדון עימם בעניין זה, איננו רוצים להיראות ניתנים לסחיטה חסרת
סוף. כסף יש לנו, עדיין, אנו משמיעים בגלוי סכומים אפשריים, אך
הם מעמידים פנים, שואלים אותנו במיוחד עליה, זוגתו, האם נוכל
לשכנעה להסתלק, אין הם רוצים שתבוא. מוזר בעיניהם שיום יום היא
באה מביתה בעיר, והרי שם מהומות וצרות, סכנת חיים לכל מי שהולך
ברחובות. חוצה את שטחי ההפקר, המשמרות, המחסומים, מעפילה בלי
פגע עד בית המרפא. מציצים בה בחולפה עם סליה, אינם מעיזים
להתקרב, מצייצים בטרוניה עד שהיא עוזבת.
ובינתיים הוא עף. חג על פני הצמרות, לפי דיווחיו מגיע עד
ההרים, חוצה את פרברי העיר, עג במסלולים פרפריים מעל גניה,
חורץ לשון לצלפים. לא פעם הוא נוחת במיטתו ואנו מוציאים קליעים
מגופו. פצעיו זבים דם, אבל הוא מצחקק, כאילו דגדוגים פנימיים
חוצים את בשרו. אנו מודאגים, אבל הוא מקל ראש, בקדחת החום
מדמיין את פצעי הקליעים רק כגירסה מודרנית לעלוקות שהיה מניח
אביו, גלב וספר העיירה, על צוואר הסובלים מחום, מחולשה,
מדלקות. אנו מנסים לשכנעו, אולי יעוף כלפי השממה, שם אין
יורים, אולי גם יועיל לאנושות, יחקור את הצוקים. אבל הוא מסרב,
מוסיף תוכן לתירוציו - אינו שולט לגמרי בכנפיו, זוג הריאות
משועבד לגמרי לרצונותיו הכמוסים, אינו יכול להערים על מה שבאמת
לפי רצונו. כל מעופיו נמשכים אל הגנים, הספסלים עליהם יושבות
ישישות. מן המרומים שלו, מן הפרופיל המיוחד שלו נראות רק
פיסגות תסרוקותיהן, הוא רואה אותן צעירות, אפילו פוריות, בעצם
הוא מוליד מהן לפי השערתו ילדים חדשים. מחליף את הנכדים
והנינים בעגלות בצאצאיו שלו, האשמאי המופלא, מפצה חיים שלמים
של איפוק מפרך בפלא ססגוני זה, חסר כלימה וגבולות, הזייה שאנו
תומכים בכספנו, מאפשרים את האשפוז כאן. אינו מסביר לנו הרבה,
אך עיניו מדברות אלינו. בשוכבו מותש ורועד לאחר המעוף, גופו
רופף כשפירית דקה, אומרות לנו העיניים - הלא תבינו, לא היו לי
נעורים. כשהייתי בן שש עשרה החלה המלחמה הגדולה, ככל היהודים
נלקחתי אל המחנות. אחר כך נישאתי. עכשיו הם נעוריי.
לכן נשבענו לשלם תמורת הדרור המופלא שקנה לעצמו לעת זיקנה.
יתכן ימות כאן, יתכן יפסיק לעוף - מאכליה יכריעו אותו, אך כל
עוד הדבר בגדר האפשר, נאבק למען חירותו. אין אנו בעלי אפשרויות
בלתי מוגבלות. גם אין אנו מעיזים להתמודד איתה. מוטב נאמץ
כוחנו כנגד הצוות המופקר כאן, קשה לתאר את הביזיון המוכתר פה
בשם טיפול מסור. אנו משכנעים בעמל רב את האחות האלג'יראית
להגיש אינפוזיה חיונית לחולה שלנו, והיא, לאחר שהעמידה פני
מתעלפת והושקתה מים צוננים מבקבוקינו, מציבה את האינפוזיה, אבל
כשהנוזל הטוב מתחיל לטפטף לגופו, היא נצמדת לקצה השקית, יונקת,
עיניה מתעגלות, אינן מתביישות להביט בנו.
חשבנו שידועים לנו כל מעשי הנוכלות המבוצעים במוסד, אבל כל יום
נושא הפתעותיו. לאחרונה התברר כי מעל התיקרות, בעליות הגג
החשוכות, מחזיקים הרופאים אינספור ציפורים. במקום לגרשן הם
מאלפים ומוכרים אותן לסוחרים המשוטטים במחלקות, רוכלים הקונים
מכל הבא ליד. כל בית המרפא הזה משמש בעצם שוק ציפורים. הרופאים
מלמדים אותן לקפוא כפוחלצים, מוכרים אותן לחוליהם, קמיע מזל,
אחר כך קורצים בחשאי והציפור מתעופפת. אין גבול לחוסר המוסר.
גם כלפינו גדלה חוצפת הצוות. מבטיהם אומרים בגלוי - הרי לא
לחינם אתם כאן. בעיר לא טוב. ההחלטות, החוקים. שם - מסוכן. פה
טוב לכם. פה לא דורשים תעודות.
ועיניהם מחפשות תיגרה. אספסוף חסר מצפון.
לצערנו, יש אמת בדברי הצוות. בעיר יוצאים מדי יום חוקים חדשים,
תקנות חירום, גזירות חסרות רחמים. מידי בוקר קוראים התושבים מה
נאסר ומה הוגבל אמש, לעיתים מתבררים גושי בתים שלמים כאשמים,
גזר דינם מוצא מיד. דמותו המעופפת של החולה שלנו כבר הוצאה
מחוץ לחוק. לו ידעו כוחות המשמר מניין מופיעה הדמות כבר היה
נאסר, הרי אין הם מבחינים בין מרגל מסוכן ובין מעופף כפוי
זכרונו. אין ברירה, אנו בידי אנשי הצוות, מריבה קטנה ויבוא סוף
למעופים, אולי חמור מכך. מסוכן בעיר. הצוות צודק. ומה נעשה?
עלינו להרהר בעתיד. עונת הגשמים קרבה. אין זה ראוי לאדם זקן,
חולה ריאות, לעופף בשמיים. מיום ליום מקדימה שעת החשיכה,
לאחרונה במחלקות אפילה גמורה. רק לרופא עששית קטנה, וסביבה
מעגל אור. הצוות המלווה סוקר אותנו בעיניים ערמומיות, מצחקקות
- רוצים אור? לכו אל העיר. שם רבים האורות ואין סוף לאש. לכו
שם.
לכאורה מציגים אנשי המוסד נייטרליות לגבי המתרחש בעיר, אך
לאחרונה, אין לכחד, כמה מן הבריות נדחקות אלינו בחשכת מסדרון,
קורצות ורומזות, מציגות עצמן בלשון רפה כנציג אחד הצדדים,
תרומה תתקבל ברצון, בודאי תזכה בהכרת תודה עתידית, סירוב, הרי
ברור, יגרור נטירת טינה שתוצאותיה יתבררו ביום פקודה. אנו
דוחקים משהו לכפות ידיהם, מצילים עצמנו מהתערבות בין הצדדים
הנצים, חפצים רק בבריאותו של החולה שלנו, בלתי פנויים לדעות
פוליטיות.
והוא?
עיניו כבר רומזות שליטוף האחיות משעמם אותו, שהוא דן עם עצמו
במעוף אחרון כביר, פריצה פרועה לתוך שמיים חדשים. ינחת מעבר
לשממות, מאחורי ההרים, בעיר אחרת. יחלץ ממנה, מתביעותיה, ומן
השעמום המקשה על ימי זיקנתו. איננו מונעים ממנו להזכיר את
שאיפותיו, גם איננו מעודדים אותו למתוח עד קצה את כח ריאותיו.
אך אם אכן יפרוץ במעוף אחרון, אולי יקח אותנו עימו, הרחק מן
העיר, המהומות, הסכנות הרודפות אותנו. הרי מצבנו אינו משתפר.
אנשי הצוות כאן מרחרחים, מודעים למצוקת הכיס שאנו נדחקים אליה.
גם אם חושיהם בתחום הרפואה מפוקפקים בהחלט, -חולים שהם מכריזים
עליהם כבריאים לחלוטין, נפטרים במפתיע למחרת מסיבת ההחלמה,
וחולים שאפסה תקוותם, הצוות כבר פרש מהם בדומיה, נמצאים כעבור
שעה עוזבים לביתם, פורעים חשבונות במשרד הראשי, אוספים חפצים
אישיים משידת המיטה- , הרי שחוש מיוחד להם לדעת למי אוזל כספו.
מאז שכרנו לנו מיטות במוסד שלהם השתחררו מכלאם סייגים של נימוס
שהתעטפו בהם עד כה. מקישים על דלת חדרנו, דוחפים אף ופרצוף.
מפטירים, 'אה..כאן אין חולים', ומסתלקים, מצחקקים, צעדיהם
מתרוצצים במסדרונות כאילו מיהרו לספר מעשה תעלול נפלא לחבריהם
הממתינים. איננו יודעים מי אולץ לוותר על מיטתו למען המעט
ששכרנו. קרצו ורמזו ימים רבים שתמורת סכום יפה הכל אפשרי, הכל
יבוצע למעננו, אפילו מגורים במקום. סוכם המחיר והובלנו אל חדר
זה. כל עוד ישארו בידינו אמצעי תשלום, נדמה שלא יאונה לנו רע.

הוא מתפלא לשמוע ששכרנו חדרים בסמוך לו, שאנו מכונסים רב השעות
בחדרנו, חוששים מהלשנות. נזכר ביום ב' כסלו שנת תש"ב, כשמצא לו
אביו מחבוא באסמו של אחד האיכרים, כמותנו נכלא רב השעות בחלל
צר, מפוחד, ירא ממלשינים. תאריכים מזכירים לו תאריכים, והוא
סבור שאחד מהם יתן לו אות, להמריא לסוף המסעות. עליו לבחור
תאריך נכון, תאריכים מעניקים לו כח. ומוזר בעיניו שכבר חלף בלי
אות יום ה' בניסן, יום שחרורו מן המחנה, וחלף יום ט"ו תמוז, עת
חזר אביו לאסם האיכר, לקחתו במסע שלו הצליח, היו מגיעים מעבר
לגבול, לארץ מבטחים. אין הוא יודע איזה תאריך ישחרר את כנפיו,
יודיע לו כי העת באה, ומסע אחרון אפשרי.
אנו מזכירים לו את קיומנו. כספנו כמעט כלה, כבר דנים עימנו
בהעלאת דמי החדר, דורשים שנסיר כפתורים מחולצותינו וניתן.
נרמזים דמי שתיקה ודמי העלמת עין ודמי מאמץ. אם לא יגיע אחד
התאריכים נותני הכח, איננו יודעים אם נחזיק מעמד. והוא מתאמץ,
תחת השמיכה רועד בחליפתו, מונה מראש את התאריכים הידועים לו,
אולי ישאב כוחו מיום מות הרב הלברשטרם, אולי מיום הלקח אמו.
באמת רוצה הוא לפרוש כנפיים, לקחתנו תחת חסותו, לגמול לנו על
ימים רבים שדאגנו לו, כאן, במוסד זה. איננו דוחקים בו, הרי הוא
חולה אנוש, אסור לחיוניות מעופיו לטעת אשליות, אבל בשעות כושר
אנו מאיצים בו, אולי יזכר בעוד תאריכים מכמירי לב, למשל יום
מות אביו, למשל הסלקציה בה נלקח חברו הטוב ביותר. אין לנו
סיכוי בלעדיו, רק לו הכח לחלצנו. עליו להתאמץ, לאמץ כוחו,
לפחות ישא אותנו עד מעבר להרים. שם, אולי, תמורת סכומים
אחרונים המצויים בכיסנו, יסכים מישהו להעביר אותנו את הגבול
לארץ מבטחים.