"תודה רבה", אמר המוכר והשיב לאימי את כרטיס האשראי. הוא נראה
ממש תחמן, המוכר הזה. בחיי, אני מוכן להשבע שראיתי בעיניו את
הגורמט שילך ויקנה מהכסף של אימי. כשעזבנו את החנות הייתי כ"כ
שמח, לא רק בגלל שעזבנו את החנות, אלא גם כי יש לי סנדלים
חדשים. כבר התחיל להיות קיץ והרגליים שלי היו מסריחות. אז אמא
החליטה שנלך ונקנה לי סנדלים מרחוב ביאליק. היא קנתה לי סנדלים
מעור חום, עם הרבה רצועות קלועות זו בזו. אני הייתי מאושר.

הייתי צמא כ"כ בדרך הביתה. זה היה עוד יום לימודים שהסתיים.
השעה הייתה 1 והיה מאוד חם. הרגשתי איך הגרון שלי מתייבש ואיך
שאני ניהיה צרוד. אפילו שנשארו לי רק עוד 5 דקות הליכה במעלה
המדרון, החלטתי שאני חייב לשתות. נכנסתי לחצר בניין אחד בדרך,
ושתיתי מהברז שהיה בכניסה לחצר. המים היו מגעילים ומלאי חול,
אבל אני הייתי צמא ולא היה אכפת לי.

חדר המדרגות היה קריר. אני עליתי במדרגות לאט לאט. היה לי שם
כ"כ נעים. אמא חיכתה לי מחוץ לדלת. היא ישר רצה אליי וחיבקה
אותי. הריח של הקבב הופיע באפי ואני עזבתי את אימי ורצתי
למטבח. קבב עם פטרוזיליה ובצל, שרוף לו בגריל. אכלתי איזה 6,
אם לא יותר. שמתי עליו הרבה הרבה קטשופ סמיך.

למחרת קמתי בשמחה. השעה הייתה 7 בבוקר, והיה כבר ממש חם. לבשתי
את חולצת הכפתורים הלבנה שלי, זאת שאני לובש תמיד בחגים. היום
יום השואה ויש לנו טקס בבית הספר. לבשתי את הסנדלים בזהירות.
שאני לא אשרוט אותם. שהגעתי לבית הספר שמתי לב שהמורות ממש
עצובות. המורות תמיד עצובות ביום השואה. הילדים לא עצובים. הם
אפילו שמחים. כולם לבושים בלבן וזה כ"כ יפה.

המנהלת עלתה לדוכן הנואמים והתחילה לספר לנו על יום השואה, על
אמא שלה שמתה בשואה ועל כל הזקנים המעטים שעדיין חיים ושהיו
בשואה. ואז עלה איזה בחור אחד והתחיל לנאום. הוא התחיל בשאלה
"מה פירושה של המילה שואה". אני היחיד שתמיד יודע שזה אסון
גדול. הרמתי אצבע ואמרתי את זה. ראו שהוא מחבב אותי. הוא נראה
כמו חייל. צעיר כזה.

הוא התחיל בנאום הרגיל של יום השואה. הוא סיפר על השואה ולמה
ואיך ומתי וכמה וכמה וכמה. ואני כבר נרדם על הכיסא. וחם לי
ואני רוצה כבר הביתה. אני שומע רק סיפורים על השואה. אני רוצה
להיות שם ולהבין מה הסיפור בכמה משפחות שמתו בתוך ארובה.
ההרצאה הסתיימה ואז הלכתי הביתה עם החבר הכי טוב שלי.

בצהריים נסעתי באופניים ברחוב שלי. נסעתי מהר והרגשתי את הרוח
מתנפצת בפנים שלי. זה הרגיש טוב. וברגע מסוים הרגשתי שאני נרדם
והתחלתי לשוב הביתה. הבית נראה כ"כ רחוק פתאום. ואז הוא היה
מולי. כביש הפריד ביננו. חציתי אותו במהירות ואז באה מכונית.
ככה סיפרו לי.

התעוררתי. הכל נראה אותו דבר. אבל הכל היה שונה. שבועיים עברו.
אני לא הייתי כאן. הייתי שם. פתאום הילדים בארובה נראו לי כ"כ
אמיתיים. הראש היה נפוח. אני לא מבין למה. אמא ואבא שמחו. אני
חזרתי. הלכתי קצת עקום. הראש הסתובב. אבל אני חזרתי. אני לא
יודע איפה הייתי. אבל מזל שלא הייתי.