"הכל מתחיל ונגמר בזווית ראייה, צ'רלי".
עוד אבן קטנה הוטחה אל מעבר לקצה הסלע, שורקת ושורקת בדרכה
למטה, אך צליל הפגיעה בקרקע לא נשמע. הבטתי בג'ון מעבר לזווית
העין. הוא תמיד היה מושלם כזה. חכם כזה. הוא והיציאות שלו.
השמש של 17:30 על מצוק ההר "אינדיפנדנס" הטילה על צדודיתו של
אחי הגדול מעין זוהר כתום תמים. הוא חייך.
"זווית ראיה, ג'ון?" הפטרתי, מסתכל למטה אל העיר, ששכנה
כקילומטר צפונה משם.
"כדור הארץ למייג'ור צ'רלי. מה קרה לך?" הוא נפנף בבקבוק
ההייניקן שלו מולי, כאילו מנסה להעיר אותי מאיזה חלום בהקיץ.
הפנתי אליו מבט שואל.
"אל תסתכל עליי ככה. חצי שעה אני מרצה לך על הפרספקטיבה
המחורבנת, וכל מה שיש לך להגיד לי הוא 'זווית ראיה ג'ון?'" הוא
ענה למבטי.
החזרתי את עיניי אל העיר הקטנה שלרגלי ההר. מחבק את ברכיי קרוב
לצלעות. דיבורים לא היו הצד החזק שלי. בעצם שום דבר לא היה הצד
החזק שלי.
או שאולי היה לי צד חזק, אבל מעולם לא גיליתי מהו.
ככה זה כשאתה הכבשה השחורה במשפחה.
"תסתכל עליי, צ'רלס" קולו המתנגן הדהד באוזניי. העפתי חצי מבט
סהרורי לכיוונו. זוג עיני תכלת רציניות. אבל לא סתם עיניים
כחולות וחסרות משמעות כמו שלי. כשהסתכלת לתוך העיניים של ג'ון
- יכולת לראות עולם ומלואו. היו לו עיניים מיוחדות מדי.
תמיד רציתי שיהיו לי העיניים של ג'ון.
וגם השכל.
בעצם, הכל. הערצתי אותו עוד מתקופת החיתולים שלי. האידיאל.
המודל לחיקוי. אבל אף פעם לא הצלחתי להידמות לו. הוא היה טוב
מדי.
איך שלא יהיה, הייתי כל כך אסיר תודה שהוא אח שלי. הוא היה
היחיד שרצה להקשיב, לשתף.
הוא צקצק בלשונו בקולניות כאשר הביט בי. "מה יהיה עם העיניים
העצובות האלה שלך? אף פעם לא נראה מהן חיוך?" הוא תפס לי את
הסנטר בין אצבעותיו.
"מה איתך?" הוא התחיל להיות מודאג.
"זה כלום, ממש כלום..." אמרתי לו, מגלגל את אחד הבקבוקים
הריקים אל התהום שמתחת. הרוח החלה לצלוף בהר.
הוא נשען לאחור.
"העצב התמידי שלך משפיע על כל העולם, צ'רלי" הוא הדליק סיגריית
פילטר של קאמל.
"למה אתה מתכוון?", הייתי די מבולבל.
"כשגלגלת את הבקבוק ההוא מעבר למצוק - השריקה הייתה חדה ממש,
כמו צעקת מצוקה, אבל לא שמעו את ההתרסקות, כי ההתרסקות היא
תמיד פנימית. ותראה את השמש מעבר למצוק ממול. אדומה. מדממת.
שוקעת לתוך הייאוש של עצמה. אבל הולכת לבכות בצד השני של כדור
הארץ" הוא אמר, מפזר עשן סביבו.
כשחשבתי על זה, היו לו השקפות עולם מאוד מעניינות.
הוא עצר להביט בי שניה, כשלא הגבתי. "תסתכל על השמש ותגיד לי
מה אתה רואה", ביקש.
הסתכלתי.
"אני רואה כדור פלסמה ענק שנמצא במרחק מיליארדי שנות אור מכאן
שבסך הכל עושה מה שמוטל עליו כגרם שמיים - מעיר אנשים כל בוקר,
משכיב אנשים כל לילה, ומסתובב סביב עצמו כמו איזה נאד נפוח"
זרקתי לאוויר.
הוא צחק. באמת.
"אם כך, מהו כדור הארץ?" שאל.
"כדור הארץ הוא רק איזה כלומניק שבני האדם מנצלים אותו לצרכיהם
האישיים מדי יום, והוא שותק. נראה כמו אפס מאופס ליד השמש
המהודרת. תמיד חי בצל שלה, ושותק. שותק עד שהוא ייחרב לגמרי,
מניצול של אחרים". 'וואו', חשבתי לעצמי. 'תיאור שדי מתאים לנו.
ג'ון הוא השמש, ואני כדור הארץ'.
"תיאוריה מעניינת" אמר ג'ון, מכבה את הסיגריה לנוכח הפרצופים
העקומים שעשיתי לו.
"יור חלון איז מיי מזרח, וג'ונייט הוא השמש" אמרתי במבטא
הצרפתי של הבמאי של ג'ון, שטוחן במוח את רומיאו וג'ולייט כבר 9
שנים ברציפות.
שנינו פרצנו בצחוק מתגלגל.
"אתה יודע שאני מעריץ אותך, צ'רלי?" הוא אמר לפתע פתאום.
השתתקתי, באיזושהי קומבינציה של הלם מהול בבלבול.
"אותי? למה?" שאלתי.
"איך שלמרות כל העצב והדכאון בחייך אתה ממשיך לצחוק ולהצחיק,
רק בשביל שאחרים ירגישו טוב יותר. זה מדהים בעיני" הוא חייך.
"אתה קצת מגזים, ג'ון"
"לא! בכלל לא. אני אומר לך את האמת"
"אם אתה חושב    ש א נ י    מקסים, אין לי מושג איך להגדיר
אותך"
"מה?"
"אל תיתמם. אתה שחקן מוכשר, חכם, חברותי, אדיב, איש אשכולות.
כולם אוהבים אותך. כולם גאים בך. החיים שלך הם קרנבל שמחה אחד
גדול"
"ככה אתה באמת חושב?"
"אני טועה?"
"בוודאי. החיים שלי רחוקים מלהיות קרנבל, צ'רלי. ורק כשאני לבד
אני מרשה לעצמי לבכות. כי אתה יודע מה, צ'רלי? אני פחדן. אני
תמיד עושה מה שאחרים אומרים לי לעשות, רק כדי שלא ידחו אותי.
אני לא כמוך. הייתי מת להיות כמוך. אחד שלא מפחד מאף אחד. תראה
אותך. אתה מסוגל להתווכח אפילו עם אבא, ואילו רק שהרעיונות שלך
לא ייפסלו. אתה הגיבור האמיתי שלי, צ'רלי. אם לא היינו אחים,
לא הייתי יודע איך להתמודד עם כל זה".

עצרתי לרגע בשביל לעכל את כל מה שהוא אומר. מצד אחד, באמת
הייתי צריך את החיזוקים הנפשיים מצדו... אבל מצד שני... אף פעם
הוא לא שיתף אותי במועקה הזו.

"אם כך השמש אינה יפה וחזקה כל כך כמו שהיא נראית?"
"בהחלט לא. אתה יודע שכל שנה השמש הולכת ודועכת?"
"אם לא היית מספר לי, לא הייתי חולם על כך אפילו..."
"זה לא טיפשי לחלום, צ'רלי. טיפשי לא לחלום"
"מלפפון גידלתי ורוממתי... נחמד שאתה מצטט חופשי על הבר"
"החיים הם סרט, צ'רלי"
"לא במה?"
"חחח, שייקספיר קצת מיושן"
"אתה יותר חכם ממנו, עם זאת"
"עניין של פרספקטיבה"
"מה שתגיד"
"צ'רלי?"
"ממ?"
"אתה מוכן להבטיח לי משהו?"
"נראה. מה העניין?"
"כשהזמנים יהפכו שחורים... והשמש לא תזרח יותר. תבטיח לבוא
לכאן ולא להישבר? תבטיח לי שתצפה בי שוקע אל מעבר למצוק ממול
בכל ראש חודש?"
"כשהשמש תמות, כך גם ימות כדור הארץ"
"האם הם ימצאו נחמה לאחר מותם?"
"אם יש בית קברות לכוכבים, אני מניח שכן"
"מה יקרה לשמש?"
"הזוהר החיצוני שלה ייכבה. אבל הלב הפנימי יפעם עד אין סוף"
"וכדור הארץ?"
"כדור הארץ יקפא ויעצור מלכת, עד שהשמש תמצא את כוחה האמיתי
ותזרח לתמיד"
"וכאשר זה יקרה?"
"הדברים ישובו למסלולם. השמש תמשיך לסבוב את עצמה, וכדור הארץ
ימשיך להיות מנוצל ע"י בני האדם"
"אני סבור שלא"
"סליחה?"
"בני האדם יכירו בנכס הגדול שניתן להם, אחרי תקופה ארוכה של
קיפאון. הם יתחילו להעריך את כדור הארץ, להוקיר אותו - ויפסיקו
לסגוד לשמש. הם ייתנו את כל הקרדיט לכוכב האמיתי בסיפור - כדור
הארץ.
אתה, צ'רלי".

אחרי תקופה ארוכה של סבל במשך חודשים - אותו יום הרשיתי לעצמי
לחייך. חיוך אמיתי. חיוך של אושר.
אותו יום, על מצוק אינדיפנדנס, מול שמיים סגולים נטולי שמש -
נולד,
כוכב חדש.