[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מפלצת התהילה
/
מתי תפרח האדמונית

פרק אחד
אם הוא זוכר אותי טוב, הוא זוכר את נקודת החן קטנה בצד שמאל של
הבטן. איפה שהוא לא נמצא עכשיו בעולם, אני מקווה שהוא חושב
עליה. חושב על הנשיקה הרכה והליטוף שליטף אותה ברכות ומלמל
אליי מילות אהבה. אני נוגעת בנקודה וכבר הפנים נשטפות דמעות.
ואני מקווה שהוא זוכר את האדמונית שגידלנו בגינה. טיפחנו אותה
ושמרנו עליה כאילו היא ילדה קטנה והיינו עצובים כשמולי החתולה
של השכן אכלה אותה, השד יודע מדוע, והרסה אותה לחלוטין. לאחר
האדמונית הזו, שהחזיקה מעמד שנתיים של חברות בינינו, שתלנו עוד
אדמונית אך היא מעולם לא פרחה שוב, לא משנה כמה ניסינו להשקיע
בה. הוא אמר פעם בצחוק: "האדמונית הזאת בצבע של השיער שלך. חבל
שאין לכן את אותו הריח." ואני זרקתי עליו כרית וצחקתי: "יואב
אתה כזה שנון, מאיפה זה יוצא לך?" ולאחר מכן הוא תפס אותי
במותניים ואמר: "באמת חבל, כי לך יש את הריח הכי טוב בעולם."
ואז נישק אותי.

אי אפשר לומר כמו בסיפורים הרומנטיים: "נפגשנו בכך וכך", כי
למען האמת גדלנו באותה השכונה כל חיינו. כשההורים שלנו שוחחו
בגינה, אנחנו היינו משחקים בכדור. פעם אחת הוא זרק לעברי כדור
חזק מדי והפיל אותי. אימא שלי ואימא שלו כעסו עליו כל כך, שהוא
נעלב ולא בא לבקר אותי המון זמן.
האהבה תמיד הייתה שם, תחילה כמו אהבה של ידידים טובים שהמשחק
בכדור בשכונה הוא נקודת האושר בחייהם. לאחר מכן הכנת שיעורי
הבית המשותפים, המזמוזים מלאי הביישנות של ההתבגרות
וההתגנבויות לבריכת המושב באישון לילה. לאחר מכן התמיכה
האמיתית והעמוקה כשאמו מתה מסרטן שקירבה בינינו. לאחר מכן
הפרידה הכואבת בתקופת הצבא, כשהטלפונים הקלושים שיכולנו לנהל
היו קרש ההצלה היחיד שהחזיק בינינו.
בתקופת הצבא הוא בגד בי פעם אחת עם הפקידה של הפלוגתית, לאחר
חודשיים שלא התראינו. אחרי זה נפרדתי ממנו ולא חזרתי אליו רק
אחרי שירד על ברכיו בבכי והתחנן וחשב על עשרות מחוות רומנטיות
לפיוס. המחווה ששברה אותי הייתה הפרח שהביא לי בעציץ יום אחד.
הוא הגיע במדים לפתח הבית שלי במושב, בשיזוף עמוק ועיניו חומות
נוצצות וחיוכו שובב. אני ישבתי יחפה בבגדי בית על הנדנדה
וקראתי ספר.
"את רואה את הפרח הזה? כשראיתי אותו הוא היה באמצע עמק בשומרון
וזה די נדיר. יש לו את הצבע של השיער שלך. ישר חשבתי עלייך
והבאתי לך אותו. זה נדמה לי... אדמונית. כן. מה את אומרת, נגדל
אותה ביחד?" לאחר מחווה שכזאת איך אפשר לא לימס?

ונמסתי. בעיקר בזרועותיו. לראשונה גילינו זה את זו לעומק,
טעמנו את הטעם בפינו, אוחזים בכריות ובסדינים ובכל מה שבא ליד
ונאנחים וגונחים. לאט לאט זה הפך כמעט להתמכרות. הוא היה חוזר
מהצבא והיינו מתנפלים זה על זו, רק מחכים לנחות על המיטה
ולהפשיט את עצמנו מהבגדים. לא ידענו שקיים בנו כוח שכזה, לא
ידענו שאפשר לאהוב כל כך חזק. כמעט וקשה היה לנשום מרב התרגשות
כל פעם מחדש, והכי אהבתי את הבקרים בהם התעוררנו צד אל צד. אך
באחד מהבקרים האלה הוא כבר לא היה.

התקופה שלאחר הצבא, היא התעלומה הגדולה בחיי. יואב נעלם ואני
נשארתי כאן במושב. מעניין עד כמה רחוק צריך להגיע כדי להבין
שמה שיש לך בבית זה הדבר האמיתי. מעניין לאן הוא ברח ולמה
עליתי על מטוס לניו-זילנד אחריו, צופה בעננים שטים מתחתיי
ומזילה דמעות. אני מרגישה כמו אוויר, כל כך אובדת. כאילו אף
אדם בעולם אינו מודע לקיומי ברגע זה, ואז מה שווה להיות קיים?
אם אף אחד לא חושב עלייך עכשיו ולא מחפש אחרייך, אז מה בעצם
מגדיר אותך? מי מביט עלייך בצורה מסוימת, מדבר אלייך כך או כך,
מדגיש את העובדה שאתה חומר ולא צללית אבודה, בדיוק כמו העננים
שמתחת. ומתי ממצים את האהבה וקובעים שהיא אמיתית? כשמתחתנים?
אני אובדת, מכל הכיוונים, אובדת עד שאפנה אל המקום בו ארגיש
בטוחה, או לא ארגיש כלל, אל השינה. אך גם בחלומות הוא שם.





הריח הזה, ריח של עולם אחר, הוא משתק, מרתק אותך למקום. אני
מוקסם. אבל אני נראה כמו זר, אין ספק, ואולי אפילו כמו ישראלי.
הם כבר יודעים לזהות אותנו בחלק הזה של האיים, בעיקר עם משקפי
השמש הנצחיים (שללא ספק לא הכרחיים) והשערות הארוכות על הראש.
והנשים כאן, כל כך קטנות ויפות, מדויקות. כאילו האל ברא אותן
במיוחד לנו הגברים, שנתמלא בתאווה ונזיל ריר כמו ברברים בשדות,
עשרים מיליון שנים קדימה או אחורה- אין הבדל. העולם הוא ג'ונגל
אחד גדול, רק מוסווה.
והנשים האלה, לא מודעות לעולם הטכנולוגי שבחוץ שמשאיר על כולן
וכולם את חותמו, ולמען השם - הן הולכות יחפות וקולעות זרים
לראשן! זה מקסים. הן כל כך שונות מהישראליות הגסות והרחבות, כל
כך שונות ממיטל שלי. אבל הבטחתי לא לחשוב עליה, וכך אעשה. בחלק
הזה בעולם אין ג'ינג'יות, וחבל לחפש אחריהן. איפה אני ואיפה תל
אביב.
אני מחזק את התרמיל הבלוי על גבי וממשיך קדימה לעבר מלון דרכים
טיפוסי בחבל הדרומי של אוקלנד. אפשר לצבור כאן חוויות בכל פיסת
אדמה, בכל מטר ומטר, רק להריח. להריח לוטוסים מהחנויות ובירה
מהפאבים, ריחות של בשרים וירקות טריים ובשמים מוזרים, ריחות של
תבלינים ושל כבשים וצאן, של אדמה רטובה ודשא. ריחות שלעולם לא
אמצא בחצר האחורית בביתי, רק בדמיון.
מיטל שלי אהבה דמיון. בעוד אני נכנס אל החדר במלון ששכרתי, אני
נזכר בכיתה י', שמיטל ואני נתבקשנו להכין פרויקט מיוחד על
כבשים ואיך מתבצעת רעיית הצאן. כל כך צחקנו על הנושא המוזר
והטיפשי הזה שלקחנו את הכל בקלות ראש, עד שפספסנו את מועד
ההגשה וקיבלנו ריתוק בבית הספר עד הערב. ישבנו וחשבנו למה
לעזאזל הכבשים הארורות היו כל כך משמעותיות למורה ואני התבדחתי
שאולי עם השפם והשמלות הרחבות וריח הכבשים שלה היא רוצה לעשות
הסבת מקצוע לרועת צאן, ומיטל צחקה. כמה אהבתי כשהיא צחקה,
במיוחד מהבדיחות הטיפשיות שלי. למחרת בבוקר מיטל עמדה מול כל
הכיתה והקריאה בכל רם, מבלי שנתבקשה: "כיום יש תוכנות לגידול
והן בשימוש בכ-60 מגלים. זוהי מערכת ניהול כוללת - מקצועית,
גנטית-טיפוחית וכלכלית, אשר נותנת למגדל את כל המידע והכלים על
מנת להשביח את העדר ולהגיע לתוצאות הטובות ביותר. הניתוח נעשה
ברמת הכבשה או עז, הבודדת, ובהשוואה לבנות גילה ולעדר כולו -
הן בתפוקת החלב והן בתפוקת הבשר. כמה יפה," המשיכה לאחר עצירה
קטנה, "לא צריך ללכת בחוץ יחפים היום המורה. ללכת בחום עם
כפייה על הראש ולרדוף אחרי כבשים עם מקל מטאטא ורק לקלל את מי
שעשה אותן. אפשר פשוט לפנות לטכנולוגיה. אפילו קראתי איפשהו
שבעתיד יהיה אפשר לשכפל כבשה אחת לעוד איזה שלוש ארבע חמודות.
אז מה הבעיה? כל תינוק יכול להיות רועה צאן בתנאים שכאלה."
לאחר הנאום הזה שלה, המורה נהייתה כל כך אדומה ועמדה במקומה
בהלם. היא לא ידעה מה לומר. אני חושב שיחסה החם לכבשים ובכלל
לרועי צאן (אמיתיים), הוא שהביא את מיטל לעוד ריתוק. אני רק
חייכתי ואמרתי לעצמי שאין אדם אחר שאני אוהב יותר ממנה ברגע
זה.

כך הרגשתי כעת, כרועה צאן, תחת פיסת שמיים, כל כך קטן וחסר
משמעות. בציור אחד של קספר פרידריך מצוייר נזיר בודד מול הים
וממעל שמיים שחורים, וחשתי כמוהו. הנזיר הבודד, רועה הצאן
הבודד, רק לעצום עיניים. שלוש נקישות על דלתי ניערו אותי משנת
הצהרים הנוחה שהצלחתי להפיק במזג האוויר הלח הזה. פתחתי את
הדלת עד להיכן ששרשרת הביטחון אפשרה לי, ומולי עמדה אישה קטנה
בעלת עיניים מלוכסנות ושיער ארוך חלק ושחור. היא חייכה אליי
חיוך נעים שאי אפשר שלא לחייך אליו בחזרה, וכך עשיתי.
"?hallo, I'm Michel, or Nika here in Ireland , can I come
in"
"?may I ask why", שאלתי אותה באנגלית.
"sure," חייכה: "I wish to invite you to our music fest, I'ts
in tow hours, I'll be waiting for you down stairs"
לאחר מכן סגרה אחריה את הדלת ונעלמה. הרגשתי שטף התרגשות, כמו
ילד קטן לפני בר המצווה שלו.
היא תמתין לי. אני מרגיש כאילו רועה הצאן שבי נעלם ואני מכיר
ויודע את הדרך שלי. גם אם היא נראית מעט מסוכנת ומעורערת, היא
תוביל אותי להרפתקה חדשה, ומה עוד אפשר לבקש בחיים? אני חש
כאילו המטרה בחיים שלי השתנתה והיא לא כשל רב האנושות: לשרוד.
אני חי בכדי לאגור חוויות, הרי האל יודע מתי אמות וכמה זמן
נשאר לי לפרפר בין מקומות, לא עושה דבר מלבד צרכים בסיסיים
ותחושות מזויפות של עונג. ועוד דבר, אני צריך זיון. ודחוף.

פסטיבל המוזיקה נערך במקום שנקרה פיוג'ין. אספר בקיצור את מה
שארע לי בשעות הראשונות (עד שאיבדתי את ההכרה, השד יודע מה
הכניסו לי לשתייה). היא הייתה רכה, עורה שחום ועיניה שובות, אז
נישקתי אותה. מסביבי החצוצרות העליצות האלה לא הפסיקו לקדוח לי
במוח. המקום היחיד שיכולנו להיבלע אליו, שהוא היה עוד איכשהו
אינטימי וחבוי מן העין, הייתה סמטת רחוב צרה וחשוכה שהובילה
לדרך ללא מוצא. בהתחלה הרחתי ריח קלוש של שתן, אך זה לא שינה
לי לאחר שמישל, או ניקה, פתחה לי את הרוכסן במכנסיים והחלה
לנשק אותי בכל מיני מקומות. הדבר שקרה לאחר מכן, הוא שהדהים
אותי וסחרר אותי ועד עכשיו, כשאני מתעורר עייף ומבולבל בבית
חולים, אני לא ממש מבין מה קרה.
זאת לא הייתה הילודה השחומה והמפתה, אלא מיטל. היא שבה אליי
לאחר תקופה ארוכה שטמנתי אותה הרחק בתאים האפורים שלי, והרגשתי
כאילו התהדק צבט מסביב ללבי. הרגשתי כמו זקן, סנילי וחסר כוח,
רפוי ולא מגיב. לא עשיתי דבר מלבד לצפות בטשטוש בבחורה בעלת
השיער האדום הזה והעור הצח והלבן מפשיטה אותי ומנשקת אותי.
"מיטל," לחשתי אליה, "איך זה שאת פה?"
"אל תדבר, תרגיש. ותפסיק לברוח ממני."
והתעלסנו, שם על קיר הלבנים הקר עד שאיבדתי את ההכרה ונפלתי על
הבוץ הרטוב, והלב שלי פעם בחזקה.
החדר הקר והמנוכר של בית החולים נראה לי כל כך מציאותי,
להחריד. ומספר השעות שנעלמו ממוחי גורמות לי לרעוד מפחד. אולי
מוטב שאשוב הביתה ואפסיק להזות. מה עושים עליי כל החוטים האלה
וה"ביפ" הזה שלא מפסיק להרעיש. כואב לי בכל הגוף, ובעיקר כואב
לי להבין היום, בבוקר הגשום והמוזר הזה, שאני לא צריך לחפש
רחוק כל כך כדי לאגור הרפתקות. "אהבה היא כמו פרח," צחקה פעם
מיטל: "אם נשקה אותה ונשקיע בה היא תצמח, רק תלוי איזה חתולה
תעבור ותאכל לה את הגבעולים."





למצוא בנים בארץ ישראל זה קשה, לא כמו בניו-זילנד. אבל לפעמים
קללה כזאת כמו להיתקע בפקק תנועה באמצע יום חם, יכולה להפוך
לברכה. תל אביב, אוגוסט, כביש החוף, ושורה של עשרות מכוניות
צופרות ומנסות לתחמן בין הקווים. אחד צועק: "זה בטח תאונת
דרכים, בארץ הזאת לך תדע."
שני: "יאללה בחום הזה אני כבר יכול להחנות, ללכת לקנות לי
ארטיק ולחזור"
-"שלא תעיז הא, מה אם פתאום הפקק ישתחרר?"
-"אתה משוגע? תראה איזה שיירה, גם אלוהים היה נמס מחום עד
שהפקק ישתחרר. הנה יש פה חנות ממול."
-"וואלה אחי קנה לי גם, קח כסף קטן. כדאי לך לחזור מהר..."
-"המכונית שלי היא פיקדון, איך?"
-"וואלה," התבדח איזה ערס ממכונית אחרת, "זה למה אשתו התחתנה
אתו. לקחת לו את המכונית לקחת את האישה" וכמה צחקו.
בתור בחורה בעלת הומור נורמלי עיקמתי את הפרצוף ורק הישרתי מבט
אל המראה לסדר את התלתלים במקומם. ימים כאלה הם ימים מבוזבזים,
ואם יש מטרה בחיים מעניין מה המטרה של הפקק המסריח הזה. ואולי
המטרה יושבת בפורד הזה לידי. כן, והיא אפילו מביטה לכיווני.
ואלוהים, זאת מטרה חתיכה עם שרירים. שרירים על גלגלים. מי יודע
למה תוביל תאונת הדרכים הזאת? זה נשמע מזעזע אבל: כל סוף זה גם
התחלה של משהו אחר...

שתינו כוס קפה. הוא סיפר לי על הטיול שעשה לא מזמן בניו-זילנד.
כן, גם הוא היה שם. נזכרתי ביואב שלי. כמעט ושאלתי אותו אם הוא
ראה אותו שם באינסטינק רגעי, אבל עצרתי בעצמי. עד כמה פתטית
אני יכולה להיות?
"יפת תואר ויפת מראה," הוא כינה אותי.
"רק מיטל," בענוות.
"רק מיטל וכבר שבתה את לבי."
צחקתי.
"הלב שלך כל כך... קל להשגה?"
"כשזה בא זה בא בזמן. בעיקר עם ג'ינג'יות."
"אפשר אדמונית?"
"הכל אפשרי ואת מתוקה. רוצה להתחתן איתי?"
"אולי באמת."
"לא. זה הזמן שלי אבל לא שלך, רואים. אפשר לפחות נשיקה?"
"אפשר יותר מזה."
התנשקנו ועשינו יותר מזה, אבל מה שקרה לאחר מכן, היה כאילו
לקוח מעולם אחר. המקום והזמן נשארו אך הבחורים התחלפו. באלוהים
ובכל היקר לי שעשיתי אהבה עם יואב באותו לילה, מה שהעלה דמעות
בעיני. הייתי כשיכורה, וכאילו שעמד קסם או כישוף באוויר. את
יואב שרטתי ונשכתי, או את הבחור מפקק התנועה? ליואב אמרתי שאני
אוהבת אותו? ליואב הצעתי להתחתן איתי, מתוך אורגזמה חושנית
ופרועה, או לבחור השני? גילתי את זה רק בבוקר הבא כשהתעוררתי.


פרק שני
שמעתי רבות על ניו-זילנד כגן עדן בכלל וגן עדן לטרמפיסטים
בפרט. רק חבל שזה לא הושם בפועל ושהיד שלי החלה לכאוב ממאמץ.
מלפני התפרסו מרחבים של דשא, מאחוריי צמחיה ואגם יפה שבסופו
עוד צמחיה וכמה כבשים. חשבתי על הנוף בארץ עכשיו. הרחובות
העמוסים והלחוצים של תל אביב, הצפירות והחום והיתושים, מול
השקט האינסופי והנעים הזה. על המשטרה הלחוצה בארץ, שכל שוטר
רוצה לסיים את פנקס הדוחות שלו ומחפש אותך בסיבוב, מול האנשים
הנחמדים במדים מוצנעים, שרק מעירים בנימוס ובחשש כזה שמא תכעס
על הערותיהם ותברח מניו-זילנד. בעצם זה מה שאני, בורח. והאוויר
החם והלח של תל אביב כבר קרץ לי מרחוק, חיכה לי. דורותי צדקה
כשאמרה ש"אין מקום כמו הבית". אבל הבית לא בהכרח תמיד טוב. מה
שאהבתי היה הבית במושב שלי, שגבל בבית של מיטל ורק גדר קטנה
מפרידה. אני זוכר לילה אחד שאבא שלה ואבא שלי הסתכסכו ביניהם
בגלל וויכוח על גובה הדשא ובגלל זה הוא בנה גדר מקרשים גבוהים
לאורך כל הגינה וכך הגדיר את הגבולות כמו אויבים במלחמה. אימא
שלי התעצבנה גם היא והכריזה חרם. היא לא ענתה לטלפונים בכלל,
מחשש שזה ממשפחת סטרול (מיטל סטרול) וגם אני הייתי צריך להיות
בעונש בגלל זה.
זו הייתה התקופה שהיינו בי"ב, ולא ממש בקשר אדוק. אני זוכר
שהייתה מסיבת י"ב, ופתאום התגעגעתי אליה נורא, למרות שקבעתי
ללכת עם אחת אחרת. כל הדרך היא דיברה על הכלב החדש שההורים שלה
הביאו ועל מה היא תעשה בצבא (היא בסוף הייתה הפקידה הפלוגתית
שלי, אבל לא אפרט) ואיזה דברים גדולים מחכים ומצפים לה. לא
אהבתי לדבר אתה ממש, רק להתמזמז אתה. משעממת משעממת, מה שבטוח
- חתיכה לא נורמלית. הרגשתי הרגשה מלאת סיפוק בכל פעם שחיבקתי
או התמזמזתי אתה וראיתי את מבטי הקנאה שמיטל שלחה. עכשיו שאני
חושב על זה אני חושב כמה אני טיפש, ואיך יכולתי בכלל לפגוע בה.
אני מצטער על כל רגע בחיים שהיא נפגעה בגללי, אפילו כשעזבתי
אותה. אבל בחזרה למסיבת י"ב. טלפון אחד מאבא שלי בבית החולים
הרס לי את כל הערב, וחצי חיים לאחר מכן. אימא הייתה בבית
החולים - מסתבר שהיה לה סרטן ריאות מתקדם. בתור נער אני זוכר
שלאחר שאימא שלי מתה כבר איבדתי כל רצון ללמוד ולעשות משהו עם
עצמי, וכבר לא ממש האמנתי באלוהים. היינו משפחה יחסית מסורתית
והכל נהרס. ערבי שישי, שהיו ערבים עם קידוש וארוחת חג נחמדה,
נהפכו לערבי שקט וחוסר מעש. אבא שלי ישב קודר והביט בטלוויזיה
ללא עניין, עד שנמאס לו והוא הכריז שהוא סוגר את הערב ולילה
טוב. לילה אחד פשוט נמאס לי מהדממה המעיקה הזאת ויצאתי החוצה
בכעס. הגדר המעצבנת ביני לבין הבית של מיטל הציקה לי כל כך
שלקחתי פטיש מהמחסן והתחלתי להרוס קרש קרש. היום אני נזכר
בצחוק איך חצי מהאורות של כל השכונה נדלקו בתמיהה ואבא שלי יצא
בעצבנות מהבית לראות מה המהומה. אבל לאחר שכל הקרשים נהרסו
ואני ואבא שלי עמדנו מול מיטל והוריה, נהרסה הגדר האמיתית בין
כולנו. מיטל הביטה בי בחיוך ואני הבטתי בה, ואבא שלי ואבא שלה
החלו לצחוק כמו מטורפים. אני מניח שהשכנים חשבו שאנחנו
משוגעים, אבל זה כלל לא שינה. עד הצו גיוס שלי הייתי אתה כל
הזמן, והיא עזרה לי להעביר את התקופה הנוראית הזאת.
הלוואי והיא שומעת אותי, או את רחשי לבי. אני בדרך אלייך מיטל,
תחכי לי. עוד כמה קילומטרים ואני בשדה התעופה. חוויתי מספיק
מרחבים, אני רוצה להיות אתך בגדר אחד.

לאחר שקבוצת הכבשים והרועה שלהם חצו את הכביש, עצרה לי מכונית
טנדר אדומה מהסוג הישן ובתוכה בחור מבוגר וחיוך עם קמטים
צרובים מהשמש. "where to?"
"the air-port please"
"jump in"


שוב ישראל. יש תשובות שנמצאות ממש מעבר לפינה ואנחנו הולכים
לחפש אותם בקצה השני של העולם, איפה שהשמש זורחת ראשונה. מי
יחשוב לעמוד שם, מול פלאי תבל הללו ובאמת לשאול את השאלות
הנכונות? השאלות הנכונות, כך אני חושב, נמצאות אתנו ביום יום,
בכל בוקר ובכל צהרים וערב. הם מתעוררות אתנו והולכות אתנו
לישון. אני שואל, האם הלכתי בדרכים הנכונות? ואני לא מדבר רק
על מיטל, אני מדבר על כל רגע שבזבזתי בלחפש אחרי האושר. זמן זה
דבר יקר.
אך עכשיו אני מאושר, מצאתי דרך. היא מעט מפותלת ויש מהמורות
באמצע, אך היא בטוחה. בסופה היא נמצאת. היא.
היא נשואה. אני לא מאמין. והיא לא ראתה אותי.
היא עמדה משולבת ידיים עם איזה בחור, שחור שיער וגבוה, כמו
איזה סוכן מהבורסה, ושניהם החליפו נשיקה קצרה. על השפתיים. היו
להם טבעות על הידיים. תואמות.
עולמי קרס עליי וחשתי כמת. אבדה התקווה. רק אז הבנתי איך זה
לאבד אותה. למה עזבתי אותה בבוקר ההוא? הבוקר ההוא היה גשום
ושנינו נמנמנו במיטה, ידה מונחת על חזי. היא ישנה כה שלווה
ולפתע הבנתי שכך אני לא רוצה לבלות כך את שארית חיי, כבול.
בזמנו חשבתי שזה קשור אליה, היום אני יודע שזו ההרגשה של
עבדות. עבדות לשגרה ולנורמה ולעובדות החיים. כאילו נקבע מראש
שנהיה ביחד - כה ברור - שכנים וחברים טובים מילדות. פחדתי
להמשיך באיזה מסלול קבוע שאולי נקבע מראש ולהיות מובל כצאן
לטבח.
כעת אני מבין. טבח יותר טוב מזה לא יכול היה לצפות לי. אבל
עכשיו היא נשואה. למען השם, היא נשואה.





הכנתי קציצות, כמו שאימא שלי לימדה אותי כשהייתי קטנה. הוא ישב
על הכורסא וקרא את ידיעות, כמו בכל ערב. בחוץ כבר עמד הריח של
הסתיו, כמעט ומגיע החורף. שוב אני אראה מחוץ לבית עלים בכל
הצבעים ומוטי השכן יעבור עם המגרפה שלו ולא יפסיק לרטון על
העלים הארורים שמלכלכים לו. ואני אתקשר לאימא להתייעץ אתה על
מתכון לשבת ולהזמין אותה ואת אבא לארוחת ערב. אבא יביא אתו ספר
קידוש וינשק אותי על לחיי. לכאורה החיים הטובים.
"מתי נראה את הבטן שלך עגולה מיטלי?", אימא תשאל. ובעלי...
בעלי מה הוא יעשה?
בעלי הטרי, ובקושי אני מכירה אותו. אני יודעת מה יואב היה
עושה, הוא היה צוחק ומחבק אותי ואומר: "בקרוב מירי'לה, בקרוב
תהיה לך נכדה קטנה."
"בקרוב זה לא מספיק טוב. אני מזדקנת."
"את תמיד תהיי צעירה בשבילי," יוסיף אבי, והוריי יחליפו מבטים
וייזכרו בנעוריהם. אני ויואב נחייך זה לזו. או אני ובעלי...
לפתע חתכתי את האצבע עם הסכין במקום את העגבנייה וירד לי מעט
דם. לא בגלל זה החלו לרדת לי הדמעות. הרגשתי כל כך בודדה, חסרת
אונים. מה עשיתי עם החיים שלי? מה עשיתי. הייתי חייבת לצאת
החוצה ולנשום אוויר.
יצאתי החוצה ושלפתי חפיסת סיגריות. אך הסיגריה האחרונה נשברה
לי ביד. זרקתי אותה על האדמה וקיללתי, מנגבת את הדמעות. הגשם
החל לרדת והתכוונתי להיכנס לתוך הבית עד שלפתע תפס את עיני
משהו מוזר.
שם, על האדמה, היה גבעול ירקרק ובסופו ניצנים של פרח האדמונית.
התמלאתי בהתרגשות ואני חושבת שהלב שלי פסח על כמה פעימות.
כשהתקרבתי, בצעידות חוששות, חשתי יותר ויותר כאילו מישהו מביט
בי. הרגליים שלי רעדו כשהתכופפתי אל הפרח העדין. לא רציתי
להביט סביב אך ידעתי שהוא שם, מביט בי וצופה על תגובתי. חייכתי
והרגשתי שגם הוא מחייך.
שם, על האדמה, היה מכתב קטן. פתחתי אותו וגוננתי עליו מטיפות
הגשם. היה רשום :"יפה? מצאתי אותה בניו-זילנד, ליד שדה התעופה.
למען האמת, מצאתי אותה בחנות, היא לא מהאדמה. אבל הבנתי שאפשר
להחיות אדמונית מחדש, גם אם היא נבלה מעט וגם אם היא לא ממש
באה מהשורשים. תמיד אפשר לטפח אותה ולהשקיע בה ולאהוב אותה. אם
יש תקווה, את יודעת שאני מחכה לך, ממש איפה שחיכיתי לך כשהיינו
צעירים יותר. ואם אין תקווה... אז אני עדיין אמשיך להציק לך,
ולהציק, עד שתסכימי. אני יודע שטעיתי, אבל אני אוהב אותך עכשיו
כמו פעם ואפילו יותר. וחוץ מזה שיש לי הרבה מה לספר לך, ואני
יודע שקשה לך לעמוד בפיתוי הזה, נכון? סקרנית אחת!"

עמדתי וקיפלתי את המכתב בחזרה בידיים רועדות. כשנכנסתי פנימה
בעלי הביט בי ומבטו השתנה. הוא נראה עצוב.
"את נראית עצובה."
"באמת?"
"כן. האמת היא שאני מבין. גם אני הייתי שם פעם."
"איפה היית?"
"אל תלכי," אמר אליי בקול חלש והשפיל מבטו.
חיבקתי אותו והוא חיבק אותי בחזרה.
הורדתי את הטבעת מהאצבע ויצאתי החוצה, אל הגשם ואל יואב, היה
זה הרגע לשים את העבר מאחורי. פרחתי מאושר כשראיתי את פניו
המחייכות שוב בפתח ביתו. הוא לא השתנה הרבה. התחבקנו חזק כל כך
והוא ליטף את נקודת החן הזאת שבבטני.
"מיטלי, כמה לילות העברתי בלחשוב על נקודת החן הזאת. אני לא
מאמין שאני פה."
"אתה יודע שהייתי בניו-זילנד? אבל לא מצאתי אותך. רק ברוחי."
"ואני הייתי בארץ והרגשתי אותו הדבר."
"אוף. זה מוזר, זה אמיתי. תחבק אותי."
"אני מחבק. מה את אומרת, האדמונית הזאת תחזיק מעמד?"
"היא מחזיקה מעמד רק כשמשקים אותה טוב."
"מה, עכשיו?"
"לא צריך," אמרתי לו בחיוך, "יש גשם."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הייתי
סמרטוט,
גם אני הייתי
מלקק לבמה!

-המנפיש-


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/7/04 1:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מפלצת התהילה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה