ק.א.ק

כן, כן, אז הפעם אני תופסת את תפקידי המסורתי בתור המספרת
הכל-יודעת, כי יש לי מידע שאף דמות לא אמורה לספר לכם...
בתקופה בה מתחיל הסיפור הזה, בסביבות פברואר 2008, קרה דבר
היסטורי במתקן הכליאה "אבו כביר" (נקרא סתם בית סוהר עד השדרוג
ב-2006).
הוא צעד ביניהם, שני גברתנים במדים, ארשת פניהם חמורת סבר
ודווקא פניו עליזות כשפיזם לעצמו מנגינה עממית. הוא צעד
ביניהם, מדי האסיר הכתומים שלו מרשרשים בצעידתו לקראת הכיסא
החשמלי. הרוח שנשבה במקום חלפה על הקרחת הבוהקת שלו כששרק,
מחייך חיוך תמוה של נידון למוות...

סופה חלפה בחוץ והוא התעטש, מקנח בממחטת נייר את אפו המצולק
והארוך. הברק הבריק ונצנץ על הקרחת שלו, כשהרים את ראשו וצחק
צחוק מטורף, חושף חניכיים של סוס מרוץ... מבט של פליאה נצנץ על
פניהם הרציניות של הסוהרים, אך לא לזמן רב, כי לפתע אפלה כיסתה
את הכול.
בהלה לא קטנה פרצה שם, כי השמועות על סופת הוריקן מוזרה שפרצה
גרמו לחוסר שקט באזור. כולם התרוצצו מבוהלים, כשהסופה עקרה
בכוח את הגג, משמיעה רעש אימתני בבית הסוהר. בסוף מישהו הרים
את השאלטר. הסוהרים הקשוחים התבוננו ביניהם, עיניהם בולטות
בתדהמה כשראו ביניהם שלשלאות מנותצות... האסיר המסוכן ברח...

כעבור מספר דקות כבר צלע האסיר במדיו הכתומים, שאון המכוניות
מסביבו, בכביש המהיר. הוא הרים את אגודלו מעלה, מחייך חיוך
עקום,  כשמשאית עצרה.
"לאן, לאן צריך?!", צרח בחיבה הנהג השמן, שולף סיגריה מבין
שיניו הרקובות ומכבה אותה על ההגה. היתה לו גם בלורית מבריקה
מרוחה בג'ל וקשורה בקוקו.
האסיר המשיך לחייך ושלף רובה שהחזיק מאחורי הגב, מכוון אותו
לנהג.
"מה... מה אתה רוצה...?" החויר הנהג.
"אני רוצה את  המשאית ואת הארנק שלך... וגם את הפיאה...", חייך
האסיר הקרח, "כן כן, אני יודע שזו פיאה... ותביא לי גם את
הבלייזר הסגול סגול ההוא..."

רב-פקד קארין ציגלר

" שלום לך, גברת!!!" צרח התעשיין השמן, מקנח בגסות את אפו
בחליפת הקטיפה הכחולה שלו, "נעים להכיר, שמי שלדון גרין,
הבעלים והמנכ"ל של חברת התרופות "שלדון גרין בע"מ"!!! התרופות
שלי ידועות בתעשייה בשל המחקר הגנטי שהושקע בהן, מה שאומר שדי
ברור שכל תרופה לריפוי צהבת נוסתה על חולדות חולות צהבת
במעבדות שלנו!!! מה שאומר שכל משכך כאבים נוסה על עכברוש
שירינו בו ואחרי זה בדקנו עליו את התרופה!!! ניסינו את התרופות
על בעלי חיים, גם על כלבים וחתולים ואנחנו ממש לא מתנצלים על
כך!!! אם יש לכם בעיה עם זה, תיכנסו לי לתחת!!! אז נו, יש לכם
בעיה עם זה?!"
הייתי המומה למספר שניות. אחרי זה, מיד כששלדון קינח שוב את
אפו ברעש איום, התעשתתי.
"לא", אמרתי לו מיד, "האמת היא שאני לא יפת נפש או משהו כזה.
אני די מבינה תאילנדים, כי חיות מגעילות אותי..."
הוא צחק, מרעיד את שלושת הסנטרים הכפולים שלו, אפו הבולבוסי
והדוחה מצטרף לריקוד.
"את בסדר גמור, בשביל נקבה אני מתכוון...", חייך חיוך שמנוני
והושיט לי שרוול קטיפה שבקצהו יד שמנה וציפורניים מלוכלכות
עליה, "אני מקווה שנעשה עסקים ביחד הרבה שנים ושהחברה שלי תספק
למשטרת באר שבע תרופות..."
לחצתי את ידו, מהרהרת בראשי כמה אלכוהול יספיק כדי לחטא את
ידיי מהזוהמה.
"אני חייב לשאול משהו...", אמר בשקט לא אופייני כרישי, "בתור
מפקד יחידה בתחנה, אני חיב לשאול אם..."
הוא השתתק לפתע.
"זה בסדר, כרישי...", עודדתי אותו, "אתה יכול לשאול..."
הוא גרד בפדחתו וזע בכסאו בחוסר נוחות.
"השאלה היא האם התרופות שאתם מספקים טובות לאלכוהוליסטים..."
"נקיות מאלכוהול, באחריות!!!", נהם שלדון ויצא ממשרדי.
"אתה יכול להכנס, עמוס...", קראתי בקול רם.
"שלום רב לרב-פקד ציגלר...", שמעתי קול בס מרשים וסמכותי כשהוא
נכנס, "את האדון הנכבד אינני מכיר..."
הבטתי באותו רגע על הרצפה, כך שהדבר הראשון ששמתי לב אליו היה
נעליים צבאיות מרשימות, שנכנסו ונעצרו במרכז החדר. אחרי זה
שמתי לב לבחור הגבוה שמחובר אליהן, בחור צעיר ומרשים עם כתפיים
רחבות, שלבש בלייזר סגול על גבי חולצת טריקו. חוץ מזה היתה לו
בלורית מרשימה, נפוחה, שגרמה לי לחשוב שהוא בן דוד של באטהד
מ-M.T.V.
"תכיר - זה פקד כרישי...", אמרתי כשלחצתי את ידו, "כרישי, תכיר
- זה פקד עמוס אמזלג, הסגן החדש שלי, שצורף בהמלצת המאבחן
שלנו..."
היתה לו לחיצת יד מרשימה, אדיבה ומבט חודר שהעביר בי צמרמורת,
כאילו קרא את מחשבותיי.
"נעים להכיר, אתה נראה בסדר יחסית למרוקאי", נהם כרישי בגסות.
"נעים לשמוע, מאוד יפה מצידך", חייך עמוס חיוך עקום של אדם
המסתיר את עלבונו.
"חוץ מזה", המשכתי, "מדובר בסוכן מוסד מוכשר ביותר, שעמד בהמון
משימות סודיות..."
הוא כחכח בגרונו בקול רם, כאילו מנסה לומר משהו.
"כן, עמוס?"
"אני לא סוכן מוסד", חייך חיוך מסתורי, "קצת התבלבל מי שסיפר
לך..."
"אבל..."
"כן, לפני 5 שנים הייתי סוכן מוסד, אבל פרשתי משם..."
"עמוס, תישאר לרגע", ביקשתי ממנו כשכרישי יצא.
"כן?"
"התספורת שלך אולי נחמדה במקום ממנו באת, אבל בתור הסגן שלי
אני מצפה ממך להוריד את הקוקו המזעזע הזה".
"זה מאוד נאור מצידך, אני שמח לשמוע שאת מבינה מאיפה באתי",
חייך עמוס שוב חיוך עקום ומלא כאב, אך מלא שיניים יפות.
"דרך אגב, תגיד לי, מאיפה הצלקת על האף שלך?"
"בילדות הייתי שובב והלכתי הרבה מכות, במקום 'ממנו באתי', ככה
זה מרוקאים..."

בגלל שכל השיבוצים היו מלאים, החלטתי שעד שאמצא לו סידור הוא
יצורף אליי לסיור היומי. נסענו בניידת שלי כל יום, ממלאים דו"ח
יומי על הנעשה בבאר שבע. גיליתי שעמוס הוא בחור נחמד, גם אם
מלא ברגשי נחיתות וצלקות רגשיות. יש לו חוש הומור כלבבי וכיף
לדבר איתו.
מדי יום היינו עוצרים ליד איזו סמטה ואוכלים את ארוחת הצהריים
שלנו. עמוס היה נרדם קצת ואני הייתי מסתכלת עליו. הוא לא גזר
את הקוקו, למרות שביקשתי ממנו, מה שדווקא העניק לפניו מראה
חמוד ביותר כשישן. אויש, אני סוטה מהנושא...

אם נחזור שוב למה שקרה כשהוא יצא מהמשרד, אז הנה:
הנעליים הצבאיות שלו הדהדו בכול התחנה כשצעד, מותיר טביעת נעל
מלאה בבוץ בכול מקום שדרך.
"נעים להכיר", שמע עמוס קול לא בדיוק ידידותי מולו, "אני
נימני, מי אתה?"
עמוס הביט בפרצוף הנרגז שמולו והחליט לחייך את החיוך הרחב
ביותר שיצא לו, דווקא כדי להרגיז.
"אני פקד עמוס אמזלג", אמר בחיוך מאולץ ומלא שיניים, "שמח
להכיר אותך, פיני..."
"זה נימני", התרגז נימני, "ושמעתי שמועות למה התקבלת... חבל
שלי אין איזה דוד במשטרה."
"כן, נכון", חייך עמוס חיוך מרגיז, "וחבל גם שאתה כזה יומרני
וקורא לעצמך נימני..."

בקיצור, יום אחד כשעצרנו בהפסקה שלנו, שמתי לב שעמוס שוב נרדם.
הקוקו שלו היה דחוס בין הפרצוף שלו למשענת, כמו כרית מזנב סוס,
פשוט מקסים... היה לי יום ארוך, אז החלטתי למצל את ההזדמנות
כדי להחליף בגדים. הורדתי את המכנסיים, כשפתאום שמתי לב שהוא
פקח עין ועוד עין וחייך אליי.
"אויש, זה בסדר", הוא צחק כשנבהלתי, "האמת היא שנשים ממש לא
עושות לי את זה".
"אתה... מתרומם?" שאלתי כשנרגעתי.
"אני די מעדיף את הכינוי הומו... אחרי הכל, אני עמוס השוטר, לא
הלוויין", חייך אליי שוב, "את יכולה להתלבש גם לידי, אם בא
לך..."
חייכתי אליו בחזרה. להומואים ולי יש שפה משותפת, כי הם טיפוסים
הרבה יותר מתוחכמים מרוב הגברים, בדרך כלל.

"תגיד, קניתי לאחרונה חולצה לאיזה אירוע, אתה מוכן להגיד לי מה
דעתך?" שאלתי אותו למחרת.
"בכיף!", ציחקק עמוס, "סבבה, תוציאי מהשקית ונראה!"
שתקתי לרגע.
"עמוס", אמרתי בזהירות, "חשבתי שמאחר ואתה החברה הכי טובה
החדשה שלי, אני אמדוד את החולצה ואתה תגיד לי מה דעתך..."
"בשמחה, אחותי!", חייך עמוס בהתלהבות משונה, מה שגרם לי לחשוב
שאולי הוא גדל בתור בן יחיד וחסרות לו אחיות...
הורדתי את הז'קט המישטרתי לאט לאט, מקפלת ומניחה בשקית כהרגלי.
הלחות והחום של באר שבע חדרו לאוטו וסחטו ממני זיעה בכמויות.
סנדביץ' הגבינה הצהובה שמעל ההגה החל להינמס ולבעבע, מטפטף
גבינה מותכת מגעילה...
פתחתי כפתור בחולצתי ועוד כפתור, מחייכת לעמוס... היתה מידה לא
קטנה של התרגשות בברית החדשה שנוצרה פה, כאילו מצאתי את אחותי
הקטנה האבודה, בגופו של סוכן מוסד.
"זהו", אמרתי לעמוס, מניחה את החולצה בשקית, "תביא לי את השקית
ההיא למטה".
"חזייה יפה בחרת", אמר עמוס, ממשש את הבד, "בד רך... אבל אולי
זה לא יתאים לחולצת המלמלה המהממת שאת מתכננת ללבוש... אני
יודע, כי במצעד הגאווה ניסיתי ללבוש את השילוב הזה וזה יצא
משונה".
הנהנתי בהסכמה והסתובבתי עם הגב אליו, מסמנת לו שיפתח בשבילי
את הסוגר של החזיה. הפשלתי את הכתפיות והסתובבתי אליו, עירומה
בפלג גופי העליון.
"תביא לי את המחוך מהמושב האחורי", אמרתי. הוא הסתובב לשם
והניף בידיים רועדות מלבוש מלא שרוכים. הסתובבתי שוב, כשהניח
יד עדינה על מותניי והלביש לי את המחוך. אחרי זה הושיט יד
לבטני וקשר את השרוכים.
"זה לא נסגר", חייך שוב, "תצטרכי לנשום פחות לדקה".
עצרתי את נשימתי, בזמן שנצמד אליי מאחור והידק את המחוך בכוח.
"אחחח, זה כואב", גנחתי בכאב, בעוד החזה שלי נמעך בתוך סד
העינויים הזה.
"מתוקה", צחק עמוס, "מי שרוצה להראות מהממת צריכה לסבול".
הוא קשר את המחוך. הסתובבתי שוב.
"מתוקה", התפעל עמוס, "את נראית מהמם... עכשיו תלבשי את
החולצה".
הנחתי את החולצה על גופי, סוגרת את הכפתורים בחשש, מצפה
לביקורת.
"זהו! פשוט מושלם!"

"אז מה?" חייך עמוס כשבא לאסוף אותי בניידת לסיור היומי, "בסוף
ויתרת על המחוך?"
הייתי לבושה בחולצת מלמלה לבנה, שהיתה מאוד נוחה על הגוף, עם
מחשוף נדיב.
"כן", אמרתי בהיסח הדעת, "החלטתי בסוף ללכת בלי חזייה
בכלל..."
אחרי נסיעה של שעה בערך, ראיתי בזווית עיני את שימי המשתמש
מוכר כמות נדיבה של חומר לבן למישהו. קפצתי מהניידת, מעניקה
לשימי היכרות מחדשת עם האלה שלי.
"אייי!" בכה שימי, תולש בידיו את שיערותיו המעטות, "לא
בעין!!!"
"אתה מעדיף בזין?" חרזתי לו, כי היה לי מצב רוח חגיגי, "או
אולי שאדחוף לך אותה עמוק עמוק בתחת, יא משחית ילדים?!" צרחתי
והצמדתי את האלה לאחורי מכנסיו.

"כל הכבוד!!!", התפעל עמוס כשנסענו משם, שימי במושב האחורי.
"זה כלום", נחרתי בבוז, "אני מבחינה בהם מקילומטרים..."
"לא, מגיע לך צל"ש! יש כל כך הרבה יפי נפש, שדואגים לרווחת
הפושע יותר מלרווחת הקורבן, שזה נחמד לראות מישהי כמוך!"
"זה בסדר..."
"לא!" התעקש בחיוך, "את מלכה אמיתית! את יודעת לכסח פושעים כמו
שצריך, כל הכבוד!!!"
אחרי כמה קילומטרים שמתי את שימי בתא המעצר והמשכתי לנסוע.
"תגיד, אכפת לך לעצור שנייה, שאני אחליף מכנסיים...?"
עמוס עצר. הסרתי את המכנסיים והנחתי אותם במושב האחורי. עמוס
הזיע, לא הבנתי למה. פתאום הוא שלף סיגרייה "נובלס" והתחיל
לעשן.
הרגשתי עייפה קצת, אז החלטתי שאני לובשת מכנסיים אחר-כך
והתחלתי לנמנם על הכתף של עמוס. באמצע השינה הרגשתי יד מיוזעת
על הירך שלי. התעוררתי בבהלה, שמה לב שעמוס ליטף אותי בירך
ימין.
"עמוס, מה...", נבהלתי. בהתחלה חשבתי שהוא שיכור ודחפתי לו את
היד.
למשך דקה שררה דממה, עד שהבנתי.
"עמוס", חייכתי חיוך ממזרי, "אתה לא כל כך הומו כמו שסיפרת לי,
נכון...?"
"רחוק מזה", הזיל ריר עמוס, מלטף את ירכיי, "רחוק מזה...."
הוא ליטף בין ירכיי בזמן שהתיישבתי עליו בחוטיני השחור שלי
ונישקתי אותו בפה, נשיקה סוערת למדי. היד שלי שחררה לו את
החגורה והתחלתי ללטף אותו באזור התחתונים. פתאום הוא תפס אותי
בשתי זרועותיו החסונות והניח אותי על ברכיי, שנחתו על המושב
שלו, בזמן שעם שתי ידיי נשענתי על המושב שלי. הוא בא מאחוריי,
מתחכך בי עם הבליטה בתחתוניו, ידיו נשלחו לחולצה שלי. בשתי
ידיו הזריזות ליטף אותי מתחת לחולצה, עושה לי "נעימים"
במותניים... ידיו עלו מעלה וליטפו לי ברכות את השדיים. יד אחת
הוציא פתאום והתחיל להסיר לי לאט את החוטיני. ניענעתי לפניו את
הישבן בשובבות, בזמן שהסיר לי אותו. האצבע שלו, גמישה וחצופה,
חדרה לתוכי במהירות. נאנקתי בהתרגשות כשהאצבע שלו רקדה בתוכי,
מתעכבת על הנקודות הרגישות...
בהתרגשות גדולה הסתובבתי כשפניי אליו וקרעתי את החולצה היקרה.
לא היה אכפת לי מכלום. עכשיו הייתי עירומה לגמרי... הוא שיחק
לי קצת בפטמות, גורם לי להאנח בקול רם, אבל במהירות זה נמאס לי
והחלטתי לקרוע לו את התחתונים. הזין שלו כבר היה זקוף מעט,
זיקפה רכה כזאת... התכופפתי וגילגלתי את הלשון לעבר האיבר.
ליקקתי את השרביט עד שהזדקף והתיישבתי עליו. עליתי וירדתי על
גבי המוט הגאה, גונחת יותר ויותר מרגע לרגע, הידיים שלו על
החזה שלי, על הפיטמות. עליתי וירדתי, צועקת בפראות, הפטמות שלי
רוקדות בעליזות, כשלרגע עצרתי לנוח. נשקתי לשפתיו נשיקה פראית,
לשוני בתוך פיו, מלקקת לו כמעט את השקדים.
מלאה אנרגיה אך מיוזעת, חייכתי והמשכתי לרכוב עליו. בידיים
זריזות פתחתי את העניבה הסקסית שלבש ואת כפתורי חולצתו, ממששת
את חזהו החסון. המשכתי לגנוח, שומעת מדי פעם איך גם הוא נאנח
בשקט,  אני נשענת עליו ומחבקת אותו, מתפוצצת מעונג. הושטתי את
ידיי לגבו ואחזתי בו בכוח, מתנשמת... בהמשך איבדתי שליטה
והתחלתי לצעוק, ציפורניי חופרות בתוך גבו, מותירות שריטות. הוא
צעק, מדמם מגבו, חודר שוב ושוב לתוכי. הושטתי את ידיי לשיערו
הארוך, המעוצב, הקשור בקוקו..
"לא בשיער...", התנשף, מסיר את ידיי בתקיפות.
פתאום צעקנו יחדיו צעקה סימולטנית גדולה.
גמרנו.
"אז מה, עמוס....", חייכתי אליו בעודי מתלבשת, " גם אם היית
הומו, אתה בטוח כבר לא...."
"ממש לא", התנשף עמוס ונשך בשובבות את תנוך אוזני.
"תדליק רדיו", אמרתי כשסגר כפתור אחרון בחולצתו וקשר את שיערו
הפרוע שוב לקוקו ובלורית.
"בסדר..."
"כתבנו מדווח כי יש רמזים בנוגע לאסיר המסוכן שברח לאחרונה
ממתקן הכליאה "אבו כביר"... מסתבר כי... כחחחח  רדיו לב
המדינה..."
"למה העברת?" שאלתי אותו.
עמוס החויר לשנייה וגרד את אפו המצולק.
"זה... לא מעניין...", מלמל ולפתע חייך, "עזבי, כבד מדי
בשבילי, בואי נשמע מוזיקה..."
והוא סובב שוב את הכפתור, ממלא את הרכב בצלילים נעימים, עד
שנשכח מאתנו העניין.