סבא מת. אדם הופך לזכרונות.
בבת אחת, כל מה שהיה אפשרי בשבוע הבא כרגיל, יותר לא יהיה -
מין עובדה מרגיזה כזו. מעתה, ולתמיד - חוטי הזכרונות ילוו
אותנו, קצה אחד ברגע מותו של סבא, וקצה שני הולך איתנו, לאן
שנלך. סבא יהיה נתון לחסדינו. עם השנים (אלה יבואו) יסתבכו
חוטי הזכרון, יקרעו, יתלשו. מה שנשווה זה עם זה בעוד עשרים שנה
לא ידמה לסבא.
אמא, בבגדים חמורים, אינה מקלה על המנחמים. ההתייצבות לפניה
סוחטת רגעים קשים, ארוכים ללא נשוא.
המשפטים השדופים,
-אהבנו אותו-
-מי היה מאמין?-
-הוא יחסר-
מתבטלים מייד לפני מבטה. אנשים מחפשים מוצא.
גווידאן הסתבך,
-משעול החיים צר, ומוליך לכיוון בלתי נמנע. זכינו לפגוש את
אביך על משעול החיים...כלומר לא הלכנו מולו...אי אפשר, זה לא
דו סיטרי. הלכנו צד בצד במשעול החיים הצר...כלומר, הוא צר, נו,
אבל לידידים...-
והסתלק, נבוך.
מר גיללה היה זהיר יותר.
-בימים שמחים, אני נודע בחרוזיי. היום, שתיקה. רק שתיקה-,
וקד.
הוא זכה למשב של רוך מעיניה של אמא. צרר את זכייתו בחופזה,
ומיהר הלאה, פן יספיק לטעות.
כעבור רגע אפשר היה לשמוע אותו ליד היינות,
-מר פירו אינו עימנו / אנה אנו באנו?-
אבל אמא הייתה עסוקה כבר בבני הזוג ליזו, שכניו של סבא מעבר
למשוכת הגן, שנתייצבו באומץ לפניה. עמדו צמודים, מעיין לשונם
דליל למדי.
-לפני ארבע שנים הגברת  פירו, עכשיו האדון...-
-צער, צער-
-כן, צער....בכנות, צער-
-למרות מה שהיה...-, העזה גברת ליזו.
-כן, כן, למרות...-, התחזק בעלה.
אמא הרימה את עיניה. היא נעצה בהם עין אחת דומעת. טיפה עדינה,
ובה, בשערורייה שקופה, הכל - גינת הורדים של סבא, הכלבים
הרומסים, המריבות, התלונות, מבצר הגדר הקוצנית שהקים סבא
בפקודת סבתא, ושלח זמורות חרוצות מדי לתוך שטחם של הזוג ליזו.
הגזיזה, התלישה, הזרועות הסרוטות. ופעם אחת ויחידה - ענף
שהשתחרר לרגע, וסטירה קוצנית על לחייה של גברת ליזו. מגש התה
השפוך. כוסות הבדולח המנופצות. האיומים, הקללות.
סבא היה אדם נוח לבריות.
זו הייתה סבתא הקשה, הטרודה תמיד במדון. כשמתה, השאירה לו את
חוקיה.
עכשיו התבהקה הצלקת הסהרונית על לחייה של גברת ליזו, מתמודדת
עם דמעתה המאשימה של אמא.
טוב שחולצו מן המבוכה על ידי מר גיללה, שחזר, מעודד מהצלחתו
הקודמת. הוא עקף כמה ממתינים בתור המנחמים, והתייצב לפני אמא,
היין כבר רועד בדמו,
-מותו של מר פירו צובע את החיים באור חדש, ואיני בטוח שאופטימי
יותר...-
אמא חייכה אליו. אפילו נגעה בידו ברוך, מאהילה עליו באצבעות
השייש הארוכות שאבא כל כך אהב.
הוא עזב, מאושר, תולה תקוות ביום המחר. נצמד בקנטרנות
לגווידאן, שעמד לא רחוק וסקר בחששות את תור המנחמים. נדמה היה
לו שיוכל להתייצב שוב לפני אמא, והפעם לנחם במשפטים רהוטים, לא
להזכיר אפילו את משעול החיים הצר. אבל עוז רוחו לא עמד לו.
האנשים ממשיכים לחלוף על פני אמא. מדברים בפנים מורכנות.
מביטים בה בצער כן, מביטים בנו, תוהים, איך תסתדר?
אנשים מהרהרים ביד הגורל הטראגית, שכבר הפילה על אמא אלמנות
צעירה, ויתמות (שהושלמה עכשיו). העיניים דגות אותנו, הבנים,
שואלות בגלוי האם ימשך מבחן הסבל של אמא, ויד הגורל תכלול בו
אחד מאיתנו. גם אנו מביטים זה בזה, אני וז'אן, ממליצים ליד
הגורל זה על זה, ולבסוף נוחתים מבטינו על אנטון, בן החמש,
בוחרים בו כפשרה מעולה.
אנטון מטביע את אצבעו בפיו, שוקק בשוקולד. חליפת האבל דבוקה על
גופו, והוא מחייך אלינו, שבע רצון מחייו.
אמא ילדה אותו, כמעט עשר שנים אחרי שילדה אותנו, בדיוק ביום בו
טבע אבא - נקודת יתרון משמעותית לצחותו המלאכית, לעליונותו
עלינו בכל מבחן אהבה של אמא. אנו מתחרים בו - שטיפת הכלים,
הטיפול בגינה, סגפנות דמי הכיס, ההצטיינות בלימודים. וכנגד זה,
חיוך אחד נוטף שאריות אפרסק, יד מוכתמת קקאו על השטיח הסיני,
ואנו מושלכים מהזירה.
אי אפשר היה להתעלם מהקו הטראגי שפקד את משפחתנו. אני וז'אן,
מספיק מבוגרים לדעת על קיומו של העתיד בחיים שלנו, קצת
התחלחלנו. היה משהו מסודר מדי בהשתלשלות העניינים, במקרי המוות
הטוריים הללו. אבא. סבתא. סבא. כאילו איזה פקיד שהושארו לו
הוראות ביצע כהלכה את תפקידו, חתם על טופס אחרי טופס, אדיש
ודייקן. פקיד קטן שבעוד שעתיים יסיט את הניירות הצידה, יפתח את
קופסת האוכל שלו, וישכח לגמרי את הטפסים החתומים במגש משמאל.
לא יקדיש מחשבה למה עולל לנו, איך השאיר אותנו מיותמים כל כך,
בודדים כל כך.
זה הלך די פשוט, בעצם.
ראשון היה אבא. פשוט נכנס למים וטבע. במין דייקנות משורטטת. לא
כמערכה שחיבר במאי בעל השראה, אלא תוכניתו המוקפדת של ארכיטקט.
מיום שהביא את אמא ללדת את אנטון אצל סבא וסבתא בכפר, נהג אבא
לרדת אל הנהר פעמיים ביום. סמוך לזריחה, וסמוך לשקיעה. הוא
התגאה בפראות שסיגל לעצמו מרגע שעזב את חיי העיר.
בשעת הזריחה, כאשר גם הלוטרות הזריזות חטממו מעט את המים
הקפואים לפני שהעזו להכנס, קישת אבי את גופו הנאה, והטיח עצמו
בבת אחת במים.
ביום בו נולד אנטון, לאחר שתם לילו ליד מיטת אימי, ומיילדת
מנומנמת הבטיחה לו שעות רבות עד הלידה, יצא אל טבילת השחר.
קישת את גופו הנאה, הטיח עצמו בשיבולת הזרם, וטבע.
נשארו לנו זכרונות. המבט נשלח פנימה, ותיבות האוצר נפתחות - יד
של אבא מחזיקה אותנו ברכבת הרים. בחדר האמבט הסברים על גילוח,
על כוכבי לכת, על אור. טיולים ארוכים לאגם בלי שם. משהו
מעורפל, סוס שחור שאבא הניח אותנו עליו.
אבל יותר מכולם זוהר בזכרונות שעון הקוקיה. שעון הקוקיה -
תמצית צפופה של כל חייו עם אמא, אהבתו לה, הדרך בה נזכור
אותו.
אבא אהב את אמא. אהבה שנתקנאו בה נשים אחרות. אבל אהבתו הייתה
כרוכה בחוסר מנוחה תמידי. הוא היה מביט בראי, ופשוט לא רואה שם
את הדבר שיוכל לספק את כל מאווי הלב של ברייה כה מופלאה כמו
אמא. הביט כסקרן בעצמו, התעכב לא מעט על פגמים ויתרונות, אבל
תמיד פסק - לא מספיק. בראי לא השתקף האיש שאמא התפעלה
מכשרונותיו, ליבו הטוב, היציבות שלא חסרה בה מידה של פראות. כל
מה שהיה לאמא ברור - יכולתו להצחיק אותה, לנחם אותה, לאהב אותה
באופן העובר בחוצפתו אפילו את הרף הגבוה של הזיותיה, כל זה
הסתלק מרגע שבחן את עצמו. הלב, אלוף הדמיונות המרושעים, דחף לו
מרפק לתוך צלעותיו פעמיים שלוש ביום. אבא דמיין את אמא נעגבת
(ללא תלונה) על ידי כל גבר. בבית, ברחוב, בעיר. הוא דמיין את
אמא מטפחת שאיפות לגבר אחר. אחד שיידע לתקן מכונות ביתיות,
לדפוק מסמרים כהלכה, לפתוח סתימות בכיור, להתייחס בביטול
למתקנים מרושעים באמת כגון קרבורטור, אוסילאטור וראדיאטור.
ככח מתנגד למציאות המאיימת להתממש, הכריח את עצמו לעסוק שעות
רבות בכל המשימות שלא היה מוכשר להן. מיד כשהבחין בדבר מה
הדורש טיפול בתחום שאינו מוצלח בו, הטיל עצמו לתוך העבודה.
כשנאלץ סוף סוף להביא בעל מלאכה אל הבית, הפך מהר מאוד את
נוכחותו הפשוטה (תחת הכיור, על סולם צמוד לקיר, או עם אוזנו
כרוייה לצנרת) למאבק טיטאנים על ליבה של אמא. מובן שלא הודה
בכלום. הוא תכנן יפה יפה ימי חופשה מקריים בדיוק כשהופיע בעל
המלאכה (נלחם כנגד האקראיות הזדונית של התקלות), התנדב לפקח על
המתרחש, התאמץ להסביר לאמא שאין בכך כל טירחה, להכשל בנסיונות
השכנוע, להשלח לעבודתו, להסתפק בכל זאת בהופעות אגביות, קצרות
אומנם, אך קטלניות כצלילתו של מפציץ ה'שטוקה'. בפרץ קצרצר הגיע
במפתיע הביתה, הניח כובעו, העמיד פנים תמהות למראה האיש העובד
עדיין בביתו, ותוך שניים שלושה רגעים, עד עזיבתו ההכרחית, הטיל
עליו מגבלות, איסורים, אזהרות, הוראות, פקודות, ודרישות
(שהצטרפו יחדיו לנימה ברורה של תחנונים).
הוא סלד מן הבעיות שצצו בתחומים שכשרונו שגשג בהם. הוא לא ראה
איך פתרון הבעיה יעניק לו נקודות אצל אמא. הרי המובן מאליו
אינו אמור לזכות לתשואות.
ככה הסתבכנו עם שעון הקוקייה.
הכל החל בחיפוש מסמכים נחוצים בעליית הגג אצל סבתא וסבא. בארגז
קטן מצאה אמא את שעון הקוקייה שהודיע את השעות בילדותה. היא
העירה בנוסטלגיה עניינית,
-כמה אהבתי לראות את הציפור יוצאת. תמיד פחדתי שתעוף...-, ומיד
עברה לחיפוש מעשי יותר בארגז הבא.
אבל אבא קיבל פקודה מאלוהי האהבה.
תמיד הפתיע אותה. מילא כל מיני גחמות אגביות שלה, הפליא לקלוע
לכל מה שבאמת רצתה בו. אבל שעון הקוקייה היה הפיסגה, כיוון
שחייב את אבא ללמוד את מקצוע השענות, מא' ועד ת'.
הוא גרר בהיחבא את השעון אל ביתנו, והסתגר בעליית הגג שלנו עם
המפלצת העצית. השעון היה אבוד. לא היה בו רכיב אחד שראוי היה
לזכות לחיים חדשים. בתוך תאה הקטן שכבה ציפור העץ מעוקמת,
נדחקת יחדיו עם שברים של מנגנונה. גלגלי השיניים הצטנפו
מאחורה, בפינה חשוכה, מרושעים למראה, ממתינים ליד שתיגע בהם,
על מנת להתפורר סופית.
ידו של אבא נגעה, בזהירות, והגלגלים התפוררו סופית. אחד מהם,
בטרם מותו, הצליח לנתר על קפיצו, לחרוץ באצבעו של אבא שניים
משיניו. אבא משך ידו בבהלה, מגדיל את מספר מקרי המוות בתוך
ארגז השעון. על אצבעו נחו זוג חורים סיכתיים, כאילו הוכש על
ידי נחש.
-זה לא יהיה קל-, הודה.
-זה יהיה בלתי אפשרי-, היה צריך להגיד כל אדם הגיוני, לו נכח
בעליית הגג. אלא שרק אנחנו, ז'אן ואני, היינו איתו, בעלי
רצונות משלנו,
-תעשה שהקוקיה גם תזיז את הכנפיים-, ביקש ז'אן.
-ונוסיף אביר עם שיריון שיעשה סיבוב כל שעה-, אמרתי.
אבא קיבל את ההצעות שלנו ברוחב לב.
דימינו כי העבודה תמשך יומיים שלושה. האמנו כי אבא מסוגל להפוך
בפרק זמן זה ערימת קפיצים ארסית לחפץ נוי מתוזמן ומדוייק.
אבא הקדיש לעניין שנתיים.
איני יודע מה חשבה אמא על הסתגרויותיו בעליית הגג. הייתה לה
תכונה נפלאה להגיב בשלוות נפש לכל דבר בלתי מובן, כל עוד נראה
בלתי מאיים על בני ביתה. בכל זאת, אני מניח שהיו לה תהיות. אבא
הסתגר בעליית הגג בתירוצים בלתי מתקבלים על הדעת. מנגד נעדר מן
הבית ערבים שלמים, ללא תירוצים כלל. הוא מילא את יומנו בפגישות
עם שענים, נגרים, מסגרים, אפילו חשמלאים - מלכתחילה החליט כי
ישפר את השעון ויקדמו אל דור הטכנולוגיה הנוכחי באמצעות מנגנון
חשמלי.
כשאמא הרתה את אנטון סומן קו המטרה - לסיים את השעון עד הלידה,
להעניק לה אותו בתמורה לפרי הבטן המתהפך ומתקתק בתוכה (מדי ערב
האזין לבנו המתקוטט בחביוניה של אמא). ואכן הצליח לנצח. חודש
לפני הלידה הציב את השעון על הקיר, כיוון בזהירות את המנגנונים
העדינים וקרא לאמא לבוא, עשר שניות לפני השעה שבע.
כשנכנסה אמא והקוקיה החלה בקריאותיה, הביטה אמא בשעון. אבא
הביט באמא. אני הבטתי בשניהם. כל אחד מאיתנו קצר יבול של
זכרונות עבור שנים רבות.
אחרי מותו של אבא, אחרי טכסי האבל והקבורה, אחרי הכל - פתאום
שמנו לב שנשאר השעון. שעון הקוקיה של אבא תקתק ברכות, רחוץ
בשמני סיכה, ומפודר באבקות עדינות. מדי שעה התפוצץ לפתע
המנגנון השקט, ומן התא הקטן פרצה הקוקיה, קופאת לרגע אחד.
המצילה היכתה, והקוקיה, בקריאות מתגרות, מנתה את השעות.
מדי שעה. סיוט קבוע.
קולות הקוקיה הותירו את אמא באפיסת כוחות. לכאורה לא היה קל
יותר מלהוריד את השעון, לעטוף אותו בבד ולסגרו באחת המגירות.
אבל זה היה השעון של אבא, מתנתו האחרונה (פרי שקידה לא אנושית
כמעט). לא היה בה הכח להוריד את השעון מהקיר, לא היה בה הכח
לשאת את קריאת הקוקיה - כל שעה.
כולנו נשאנו תפילה חרישית - תקלה. משהו שיעצור את התופת
המתוזמנת הזו, העינוי שמירר את חיינו בדייקנות מפחידה. קיווינו
למשהו קטן, משהו שיעצור את השעון, או לפחות את הקוקיה. בורג
זעיר. קפיצון. שן מתכת אחת. משהו שיאפשר לנו להשאירו על הקיר
בדממה נסבלת.
אבל אבא עשה עבודה מושלמת.
השבועות הצטרפו לחודשים. התרגלנו להביט בשעון, מונים את הדקות
עד בקיעת הקוקיה. מחשבים כיצד להמצא רחוק מן הבית ברגע הנורא.
כל העולם כבר שכח את מותו של אבא, רק אצלנו נותר האבל, מתקתק
ברכות, מתפרץ מדי שעה.
אפשר היה לפתור את הבעיה. לרדת בלילה בהיחבא, ולקרוע חוט
במנגנון. להעמיד פנים לפני אמא שתקלה טבעית סיימה את הסיוט,
לשאת על כתפינו הדלות את החטא. הייתי עושה זאת ברצון, מקריב
עצמי כשה האלוהים, אבל לצד המחשבות האמיצות הללו טיפחתי תקווה
יציבה שאחי ז'אן יקדים אותי - אני הייתי הבכור, אבל הוא האמיץ
יותר. על מיטתו שכב ז'אן ער בלילות, מטפח תקוות דומות - אני
הייתי המקורי יותר, הראשון האמור להעלות מחשבה כזו על הדעת.
המתנו זה לזה.
אבא המשיך למות על הקיר.
סבתא הטריחה עצמה לביקורים לא מעטים. לה לא היו הרהורים דתיים
לגבי סמליות המעשה,
-להוריד!-, פקדה, וכדי להדגיש את שלטונה עלינו, לא נשארה אפילו
לראות את הוראתה מתבצעת.
אבא נשאר. המשיך למות צלוב על הקיר. פועם, מתקתק. בשרו קם
לתחיה כל שעה.
חודשי השנה הצטרפו כמעט לתריסר. בתוך הבית לא פג האבל. אם
סברנו שגם לקוקיה נתרגל, נצליח לשחוק אפילו את החלחלה הזו,
טעינו. כל שעה נאבקנו בזכרונות, בצללים, כאילו מחדש. מלחמה
סזיפית שנועדנו להפסיד בה, וידענו זאת מראש. חשבנו כל הזמן על
אבא, התגעגענו. הבטנו בשעון וחשבנו - עליו, על חייו, על הזמן
העובר.
לא ידענו כי אנו ממתינים לאסון הבא - מותה של סבתא.
דווקא בחודשי חייה האחרונים, מרץ אפריל ומאי, כבשה שיאים של
פריחה ובריאות. אחרי זה הסתבכה אצלה שפעת קיץ, משהו שבשום אופן
לא צריך למות ממנו. אבל אצל סבתא שום דבר לא יכל לבוא וללכת
סתם כך, בלי להלכד, להסתבך, להזדקק להסברים, לתת תירוצים,
להודות בציונים גרועים. השפעת שלה הפכה למין דלקת ריאות לא
מוכרת, שהפיקה מגופה חום נמוך ויציב, מפכפך במידה זהה לתוך כל
המדחומים שפסלה את קריאתם. הרופאים ניסו כל מה שידעו. סבתא
סלדה מן הכדורים שלהם, מן המכשירים המתכתיים חסרי הצניעות
שבאמצעותם חקרו את גופה הקודח באצילות רדומה. העדיפה לטפל
בעצמה בתחבושות חמות של לימונים ובגרגור אמיץ של מי לענה.
השפעת, או דלקת הריאות, או המחלה הנדירה שלקחה לה כזהות שאולה
את שמן של שתי אלה, התקדמה באיטיות. כלפי חוץ נראה היה שסבתא
אינה מוכרעת. המשיכה בשיגרת חייה המאומצת, בזה לנסיונות הגוף
להחלש. אולם בפנים, ככל הנראה, המסו הסימפטומים החשאיים את
אבני הבניין הקשוחות של רוחה - מרירות, זכרונות ואושר גאה.
היא מתה בדיוק בסוף מאי, ממש במקביל להתייאשות העונתית של סבא
מן הסיכוי לפרחי ורד אשר ינצו בחלקה שלו.
את הורדים לקבורה שלה קנינו בחנויות, מעליבים אולי את סבא.
היא מתה, ולנו לא נשאר מישהו שאפשר לתלות בו את התקווה שיפטור
אותנו משעון הקוקיה.
בכל ביקור שלה, מיד כשהגיעה עמוסת חבילות מן הכפר, פקדה
בקשיחות להוריד את השעון, לחוס על אמא. אך בביקור הבא לא הגיבה
כלפי נוכחותו על הקיר. זה היה מוזר, לכאורה. היא, שנהגה להבחין
בפירורי לכלוך בעלי צורה זהה לאלה שהעירה לגביהם בביקור הקודם,
לפתע פתאום כשהיה מדובר בשעון הקוקיה, כאילו התעלמה מחוסר
הצייתנות.
אולי לא היתה כאן מקריות.
סבתא לא היתה זקוקה לשעונים. בזה להם. מעולם לא ענדה שעון על
פרק ידה. לא שהזמן היה זר לה. היא היתה זקוקה לו בכל רגע, כדי
להשגיח שהכל בעולם מתנהל כשורה. אבל במקום מכשירים מכניים
השתמשה בחוש קדמוני, שריד עמום למסורת הספנים הגאליים שזרמה
בדם אבותיה. סבתא השתמשה בשעון המדוייק בעולם.
השמש.
ולמרות שלא היה לה מושג על תנועת כדור הארץ וסיבובו על צירו,
ידעה להביא בחשבון כל איחור ותזוזה. היא לא התעלמה מיסודות
איתנים של דיוק בסביבה הקרובה. דייקנותו המפורסמת של החלבן
שימשה אותה לעדכונים קלים (חמש ועשרים דקות בבוקר בדיוק מגיח
כובעו מעבר לסיבוב). אוזנה היתה כרוייה לרוח, לשעון העירייה
הקלוש. לא היססה ודנה עם סביבתה בנושאים כגון שעון חורף ושנים
מעוברות.
אבל השמש היתה מרכז להכל. מבט אחד כלפי העומד בדלת, מבט אחד
כלפי השמש, וקביעתה היתה ברורה,
-איחרת-
ללא ויכוח.
עדיף היה לאחר בערב. ללא השמש הביך אותה לפעמים לוח הזמנים.
למרות ששמרה על רמת דייקנות מפתיעה גם בלילות הערפל הכי כבדים.
חוש קדמוני, מן הסתם, או מבט המסוגל לפלח אדמה, סלעים,
אוקיאנוס ועננים.
סבתא הפליאה לנהל את הכפר כולו לפי חוקיה. שעון השמש הפנימי
שלה לא ידע היסוסים גם כשטיפסה ונכנסה לתוך היכל העירייה.
-השעון שלכם מאחר-, הודיעה לפקידים. לא שכחה להעיר משהו על
נקיון הפסלים בכניסה.
התלונה נבדקה. הובא שען שלא מצא חן בעיניה, אך מצא בעיה
במנגנון השעון. הוא ניקה את קרביו, טיפל במשקולות ובגלגלים.
סיים את המלאכה בציון 'יותר טוב, אבל עדיין מאחר', שהתקבל
מסבתא כעבור שבועיים של מעקב דרוך.
סבא היה קורבן קבוע של חוכמת השמש שלה. היא הכריחה אותו להסתגל
לשעות קבועות וברורות, הכל למען שמירה על בריאותו.
לקום מהמיטה - בשש.
בשש ושלושים ארוחת בוקר.
בשבע טיול.
בשעה אחת ארוחת צהריים קלה.
בשעה חמש ארוחת גן.
בשעה שמונה ארוחת ערב.
לאחר השעה עשר - האכילה והשתייה אסורים.
סבא לא הקדיש הרבה זמן לשעות שחייבו אותו.
כששאלו אותו עד היכן הוא מתכוון להגיע עם ערוגות הורדים שלו,
שנראו לפעמים יוצאות מכלל שליטה, הודיע בהחלטיות,
-עד שאוכל להסתיר שם אוכל בלי שהיא תגלה-
זו לא הייתה בדיחה. הוא באמת השתדל להקים סבך בלתי חדיר לעיניה
וידיה של סבתא. הציעו לו כל מיני שיחים היוצרים סבכים בלי
מאמץ, שרכים וקיסוסים מכל מיני סוגים. אבל סבא התעקש על ורדים
(בכל זאת, להקדיש את החיים לקיסוס נראה הרבה פחות מכובד
מורדים).
סבא היה מורד יוצא דופן, כי יש הסבורים שמרידתו בסבתא נשאה
פירות (כלומר, הוא ניצח). לגבי השאר, בכל אופן, אין היסוס.
הבריות התכופפו מולה, כעשב נכנע לרוח חזקה. היה ברור כי לעולם
כולו רק דרך אחת להמשיך להתקיים, הדרך של סבתא.
תמיד נלחמה, אף פעם לא למען עצמה. לא למען איש, בעצם. תמיד
עבור עקרונות נעלים, גבוהים. גבוהים כל כך עד שלא תמיד הצלחנו
לראותם, מעומק מעמדנו השפל. היא חיה כל ימיה בכפר שלה, כפר לא
קטן ששימש מרכז עירוני למחצה עבור הכפרים בסביבה, ומעמדה האיתן
באיזור הועיל לה להכפיף את סדרי בראשית לפי טעמה. היו לה
מאבקים מתמשכים בכל מיני בריות. סוחרים, פקידים, מורים ואיכרים
-כולם. אבל מה שנזכור ממנה, בתפארת ובאהבה, הוא המאבק שלה
בבאזיל מן הגבינות.
באזיל היה פועל שכיר הרבה שנים, וכשהצליח בגיל מבוגר להגשים את
חלומו, לפתוח חנות גבינות אנינה, העיקר בעיניו היה להרגיש כי
הינו עצמאי. אדון לעצמו. אדון לזמנו. מתוק מאוד בעיניו היה
לסגור את החנות חמש דקות לפני מה שנרשם בשלט שלו, עשרים דקות,
שלושים דקות. ללכת לשתות בכיכר לפני השעה שש ושלושים. לתרץ
משהו בפתק על הדלת, ולהמלט לשעה שעתיים. למה לא?
אבל סבתא חשבה אחרת.
המאבק לא החל באיזה מקרה דרמטי, איזו ארוחה שהתקלקלה כי סתבא
מצאה חנות סגורה לפני השעה הנקובה. היא פשוט עברה שם יום אחד,
בדרך לדגים, או לירקות, או סתם להמשיך להתווכח עם לאניס
מהאטליז על העודף מהשבוע שעבר. היא הביטה בדלת הסגורה, בבאזיל
הטומן מפתח במנעול, בשלט הקטן, בשמש. היא קבעה לעצמה,
-הוא מסתלק לפני הזמן-.
ופנתה אליו.
לא היה לו הסבר משכנע. הוא לא חשב שצריך. הוא הרי היה עצמאי.
אבל סבתא התרתחה. זה לא היה עניין אישי. זה היה יותר חמור. זה
היה סמל לקריסתה של הארץ. סמל לחדלון, לפינוק, לתשישות
המוסרית. סמל לכל מה שרע כבר דור שלם, וממשיך להתקלקל. היא
הקימה מהומה. היא שיתפה את הקהל המתקבץ. היא הצביעה על באזיל
במטרייתה (מטריה וסנדלים, בכל מזג אוויר - זו היתה סבתא). היא
נשאה נאום ארסי לפני הקהל בעוד חוד מטרייתה מהפנט את באזיל
המבוהל.
מלחמתה בבאזיל הייתה קפדנית, והנצחון, כמובן, הובטח לה מראש.
סבתא, כמו ארצנו הדגולה צרפת, לא יזמה מעולם מלחמות שהיה בהן
סיכוי כלשהוא לא לנצח. כמו ארצנו הדגולה, ההפסדים, אם היו,
נכפו עליה.
עם באזיל זה היה יותר קל מקרבות וורדן.
מדי יום לפנות ערב יצאה הלוחמת מן הבית בדיוק כשהשמיים רעדו
שש.
היא צעדה במהירות בסנדליה, חולפת על פני האיטליז והמעדנייה,
בודקת ששם הכל עדיין לפי חוקיה. בשש ועשרים בדיוק נפל צילה על
המרזב בפינת החנות, נוטה על פי כיוון השמש, וחלון הראווה של
באזיל התמלא בדמותה. הוא יצא אליה, גאה בנאמנותו לתבוסה שלו,
מלווה את צעדיה פנימה, מכין את אוזניו וליבו לתלונה הראשונה.
סבתא הצליפה על ימין ועל שמאל - הקממבר מחוררת כאילו התרחשו בה
דברים שמיותר לאומרם, האפואס יקרה במקצת, לא? והקרוטן דה
שבינול, למרות נכונותה לקנות הפעם כמות כפולה, לוקה בשש פגמים
לפחות - סדקים, פירוריות, חלביות יתירה, צבע רע, מרקם גושי,
דביקות שמנונית.
סבתא צררה את גבינותיה בהעווית השלמה, הרי אם החיים כיוונו
אותה לקנות בחנות הזו, בכפר הזה, לא אישה כמוה תזכיר מילת טינה
על גורלה. אבל מה שהיתה מוכנה לשאת מהאל בשמיים, לא הייתה
מוכנה לסבול מבאזיל.
היה לה עונג לעבור במפתן החנות בדיוק מוחלט עם הרגע בו אמורים
היו צירי הדלת להשמיע נקישת נעילה. החתירה לרגע הזה, לבידודו
מן המציאות הזורמת מסביב ללא תשומת לב יתירה, הייתה מעשה
אומנות מאומן אצלה.
בנסיבות נדירות בהן נעדרה היה באזיל סוגר את הדלת באיטיות חסרת
אמון, משהה את הפעולה הבלתי אפשרית, חרד באופן סתום מאיזה דמות
רפאים שתופיעה ברגע בו יטה בהחלטיות את הדלת אל סיפיה.
צריך להעיר שבאזיל וסבתא, למרות המלחמה שפרצה, שמרו על יחסים
טובים. באזיל העריץ את סבתא, את האנינות הכפרית שלה. היא חיבבה
את באזיל, ובכלל, רק אצלו אפשר היה להשיג גבינת פון לבק עם
הריח הנכון.
צריך להמשיך ולהפתיע - כמעט כל האנשים חיבבו את סבתא. את תפקיד
הזקנה הנרגנת שאין-לה-מה-לעשות-חוץ-מלריב-עם-כולם השאירה
למתילד הזקנה, ואולי לגברת פארש. סבתא היתה אצילית יותר,
מתוחכמת יותר, מבורכת בלב קשה וגדול. רק כשלא היתה ברירה,
ומישהו היה חייב לקחת את תפקיד הזקנה הנרגנת
שאין-לה-מה-לעשות-חוץ-מלריב-עם-כולם, הרגישה שאסור לה להשאירו
בידיהן העלובות של מתילד ופארש.
באזיל התרגל להסכמי הפסקת האש שנכפו עליו, שהיו נדיבים יותר
מהסכמי שלום ורסאי (ולכן, אולי, בעלי תוצאות פחות הרסניות
בעתיד). אבל לפעמים הופיע נסער ומלא מרירות ליד דלתה של סבתא.
בסלסלה קטנה הגיש בצר גבינה מפתה, ובחסות נוכחותו המגינה של
הניחוח הבשל, הציג את תחינתו - חתונה שתחייב אותו לסגור מעט
מוקדם יותר, מחלת נכדו, הבטחה שהבטיח לחבר.
סבתא מיינה את התחינות. מחלת הנכד התקבלה, בצד איחול החלמה
(היא בעצמה תבוא לבדוק שהרופא לא מתרשל). החתונה נדחתה על הסף.
הבטחות לחבריו נותחו לפי העניין.
באזיל לא ערער. מעולם.
כשמתה סבתא חשבנו משום מה עליו, קודם עליו. חשבנו שמעתה יצטרך
כל יום להמשיך ולסגור את הדלת שלו, כל יום מחדש לא לזכות לראות
אותה מופיעה ממש ברגע האחרון. עם הרגע הזה יתקע, וברגע הגרוע
ביותר - רגע הסגירה. כשהזמן חופשי, ואי אפשר להטביע את המחשבות
בעבודה קשה (מלכודת מושלמת היא תכננה לו, יש לציין).
השמש שימשה את סבתא גם ליבוש הכביסה על החבלים, ולחסכון בחשמל,
אבל בעיקר היתה שעון.
היא אהבה להפגין את נצחונה על הצעצועים האלקטרוניים על פרקי
ידם של האורחים, על השעונים היפהפיים של הנשים, על שעוני הקיר
הנוטים להתקלקל (אלא אם כן נבראו בצלם אהבתו של אבא לאמא).
לה הייתה השמש.
היא הזכירה לכולנו שהשמש נצחית, שתמשיך לדייק לא רק אחרי
שהשעונים שלנו יוטלו לפח, אלא גם אחרי שאנחנו, במחילה, נורד אל
בור הקבר.
זכרנו.
השמש המשיכה לזרוח מדי יום לאחר מותה.
ראינו אותה מעלינו, חורצת בשמיים מסלול ברור, וכהד רפאים,
חורצת גם בלב שסע דקיק, כאב שלא חולף. כל הכפר, העיירה, כל
מכריה - כולם הביטו כל יום בשמש, ומבעד לעדשה קמורת מוקד נכוו
בנקודה זעירה.
אי אפשר היה לשכוח אותה, פשוט אי אפשר. השמש היתה מעלינו,
גדולה וברורה. הצלחנו להתעלם מהחנויות הנסגרות בשעות לא
ברורות, מהאבק על פסלי העיריה, מעלים מצהיבים רבים מדי על עץ
זה או אחר שהעיריה שכחה. מהשמש אי אפשר היה להתעלם. הבטנו
בשמיים ובמפתיע נזכרנו דווקא בדברים שלא סברנו כי נזכור.
הזכרון הצמיח כל מה שבימי חייה נטינו לשכוח - הטיפול המסור שלה
בנזקקי אמת. החוסן שלה, שהיה קבוע בחיינו, בלתי מורגש, תמיד
קיים, אף פעם לא מוערך. האהבה המבויישת שלה לפסלוני החרסינה
הקטנים, הכל כך בלתי שימושיים עד שלא יכלה להודות בחיבתה
אליהם. אפילו החיבה שלה לעקרונות, שגם אם התייגענו מהם, לפתע,
עם מותה, פתאום הבנו כי הושארנו אבודים בעולם שאין בו פטרון
לעקרונות נעלים.
אחרי מותה החלה סבתא ללוות אותנו כל יום, כל היום. מזריחה
במזרח ועד שקיעה במערב, יום תמים של נוכחותה. השתדלנו לשבת
בחדרים סגורים, בצל, לשאוף אוויר רק בלילה.
אבא - על הקיר, מדי שעה.
סבתא, מבוקר עד ערב.
רק סבא, עם היחסים המיוחדים בינו ובין השמש, ועם חובת הטיפול
בורדים - רק סבא המשיך כרגיל.
הוא אף פעם לא היה זקוק לשעוני קוקיה או לשמש. הזמן עניין אותו
מעט מאוד. הוא חי לפי עונות הורדים.
סבא טיפח גן שלם, מלא עצי פרי, והקדיש שעות ארוכות וקודרות
לבריכת הדגים שלו. אבל בעיקר היה איש של ורדים. הוא גידל אותם
מבוקר עד ערב, המשיך לגדלם גם בשנתו ולא עזב אותם בחלומותיו.
הם היו מרכז עולמו. כשעמד, זקוף ושקט בין שיחי הורדים, ניכרה
ההרמוניה ההולכת וגדלה בין המגדל וגידוליו.
אצל סבא חשובה האבחנה בין שיחי ורדים ופרחי ורדים. שיחים היו
לו המון, פרחים - מעט.
היו לו תחבולות שונות של מומחים על מנת להעשיר את היבול (או
לפחות את ההסתברות המתמטית ששיח אחד ינץ פרח). כל מיני חומרים
ושיטות גיזום והמצאות שתילה מסובכות. אבל התחבולה הפשוטה ביותר
היתה הריבוי. משנה לשנה גדל שטח הורדים בגינה, לא תמיד לפי
תוכניותיו של סבא.
נדמה שבהתחלה הגדיר סבא שטח מסודר לורדים. אבל בדרך כלשהיא
נקלטו נצרים במקומות שונים בגינה. כדי לחפות על העניין (למה
בכלל לחפות? סודות ההגיון של סבא) יזם נטיעות במתכונת פתלתלה
ומסובכת. כבר סמכא וותיק הסביר על כיווני זרימה של הדישון בתוך
האדמה, על פסי לחות המושפעים מכל קיר וכל צל עץ, על כמויות אור
דייקניות - המשתנות ממקום למקום במידה לא מורגשת לאדם אך משקלן
לורדים כמשקל החיים והמוות.
התרשמנו.
הורדים לא.
סבא היה מגדל הוורדים העלוב ביותר עלי אדמות. לא רק שמסלולי
הנטיעה המסובכים שלו גרמו לו לאבד לא מעט נטעים, הרי שגם אלה
המשגשגים לא הוציאו פרחים (ומה לעשות - זה העיקר בגידול
ורדים).
סבא היה כשלון מוחלט, מתמשך, ברור, מושלם.
רעים לתחביב הזמינו אותו תדיר לגניהם, ללגום כוס תרעלה מלאה -
הראו לו זני 'שרלוט ארמסטרונג' אדומים כדם, 'פיגאל' צהבהבים,
קתרינות צחורות יפהפיות. כאילו כל פעם ירו בליבו כדור אחר, אך
תמיד פגעו במרכז.
הפלא הגדול - סבא היה מגדל ורדים מאושר. הערצנו את התכונה הזו.
התפללנו לזכות בקמצוץ ממנה. ללא פירות לעמלו, ללא נחמה אחת
דלה, כנזיר סיני שהצליח להתפטר מכל שאיפותיו, המשיך סבא את
עבודת הגינה. לסבא הייתה שלוות עשייה. שקט פנימי שלא הופרע בשל
דלות התוצאות. בתחילת כל סתיו הפריד יחורים חדשים. בדצמבר
הרכיב זני תרבות רכים על בסיסים עזים של ורד הודי. בינואר
העביר לגינה הראשית שתילים בני שנה, וקיווה לטוב. פברואר הוקדש
כולו לגיזום עירני. במאי המתין לפרחים. יוני ויולי, בהפסקות
ניכרות, היו מועדי הדישון והדילול. ספטמבר היה זמן חדש לחשוב
על יחורים.
בכל בוקר המטיר מים על חלקה אחת. עד הצהריים חלף כרופא טוב בין
מטופליו. משח בגופרית ובסיד עלים נגועים. חשף זחלים. ריסס
ואיבק את השיחים ברעלים שאהב לציין בקול רם את שמותיהם מזרי
האימים. לקראת הערב הואטו תנועותיו. דקותיו נחלקו בין פעולות
זעירות של גיזום וקיטוף, ובין סתם בהייה נוגעת ללב.
אפשר היה לבוא לגן של סבא, ולפי הפעולה לדעת מיד את החודש ואת
השעה.
כל המסלול הקפדני הזה, של טיפול ונטיעה, לא העלה פרחי ורדים של
ממש, אך יצר שיגרה מעוררת הערצה, משהו שכעבור עשרים שנה מצליח
לעורר יותר התפעלות מאשר סתם פרח אדום בקצה גבעול. לא שסבא
הבחין כמונו ביופיו של העמל. למרות חזות הנזיר הסיני, הוא עצמו
הקפיד על מאוויים פשוטים של מגדל ורדים. לעמוד, למשל, ליד שיח
לוהט בפרחיו, ולהפטיר באדישות,
-הנה, החדשים שלי. זן 'סן פרנסיסקו'. לא רע, מה?-
ולאסוף מהמתבוננים את התגובות המתאימות - הערצה של הדיוטות,
וקינאה נוטה לדמעות של המומחים האחרים.
היה לו יום גדול אחד, כשסבתא היתה עוד בחיים. במקרה שמע על כנס
מגדלי ורדים, לא רחוק מביתו. מפגש בינלאומי. קיבל רשות והחליט
לבקר.
סבא הצטער קצת שלא יוכל להציג משהו משל עצמו בכנס, אבל את
הענפים הריקים שלו אי אפשר היה להציג בכנס בינלאומי. הוא היה
כסינדרלה, שאין לה שמלת נשף ואין לה נעלי ריקוד ולא כרכרה. אבל
שלושה ימים לפני מועד הכינוס הנצו פתאום שלושה פרחים על ענף
בודד, גאים ומורכבי תפרחת. עבור סבא היתה זו התגלות דתית כמעט,
אפילו בוטה מעט מבחינת הישירות של המעשה שנדרש ממנו כעת
לעשות.
-אפילו בתחום הזה כבר אין אלגנטיות-, נשמע סבא ממלמל תלונה.
בכל מקרה העניין היה ברור - עליו להציג את הפרחים בכנס.
הוא נסע, הורדים מחותלות יפה יפה במושב לידו, וקיווה, כסינדרלה
בשעתה, להפוך מוקד התעניינות.
סבא לא ידע את נפשו מרוב אכזבה. דיברו שם הרבה על כמויות
(טונות), על משלוחים קפואים לאמריקה, על היטלים, מיסים
מיותרים, כנימות. אף אחד לא התעניין בשלושת הפרחים שהביא עימו
התמהוני הזקן מאחד הכפרים בסביבה. כשנמצאו שני סוכנים שהביעו
עניין, הביטו בחמדנות פשוטה בורדים המוצלחות, וחקרו לגבי
משלוחים - תאריכי אספקה, נפחים מכסימליים, באיזה דרכי תשלום
יעדיף סבא לעבוד.
בדרך חזרה, עם הורדים הכפופות לידו, סובלות בשתיקה עויינת את
הטלטולים והחום, השתדל סבא לא לדבר הרבה, מבטו השתמט מן
הפרחים. לא היה לו אומץ להביט בעיניהם. אבל לידינו קם בו האומץ
למחות,
-קטלוגים הם הביאו איתם! קטלוגים!-, ונופף מולנו הוכחות שאסף.
ספרונים מהודרים ובהם תמונות מסודרות של זנים למקח וממכר.
סתם ככה סחב איתו את הורדים, חשב שמדובר בכנס כמו חג הפשטידות
אצלנו, או תחרות עפיפונים.
לא ראינו אותו נסער כל כך מאז אותו יום בו השליך מביתו אחד
מאורחיה של סבתא, איזה משורר מטורזן, שנכנס לחדר ובדש בגדו
קלוע ורד (אחר כך ניסה סבא להסביר - כאילו מישהו בא אליך, בדש
בגדו מטלטלת גולגולת של ידיד, והברנש עוד מצפה ליחס).
אחרי הכנס הסתגר בגנו.
בבית לא היה יכול לצפות לנחמה. סבתא עיינה את הגן. חשבה שזהו
בזבוז זמן. שסבא מגזים. לא הסתפקה בהערות עוקצניות אלא נהגה גם
לקנות מדי שבוע בחנות צרור ורדים. עד יום חייה האחרון. פיזרה
את הפרחים (הנאים, יש להודות) ליד הכורסאות שלו, ליד שידת
השינה שלו, אפילו מעל האסלה. הערותיו הביקורתיות (ריח - חלוש.
סימטריה בגבעול - לא קיימת. עזות הצבע - כאילו גודלו במרתף) לא
הרשימו אף אחד. סבא בין הורדים הקנויות היתה תמונה של תבוסה
שאי אפשר לתרץ.
משום כך מצאנו אותו הרבה בגן. חי לפי עונת השנה, לפי שעת היום.
תמיד חרוץ. תמיד נושא בליבו תקווה. בלי שרצינו גם אצל סבא
נתהווה אצלנו איזה דימוי של שעון סמוי, משהו המסמל את זמנו
הפרטי של סבא, מעגלי, מושלם, חוזר ונשנה. אף פעם לא נעצר בתחנה
של נצחון, אבל נצחי, קבוע - זה העיקר.
והנה, למרות הנצח - סבא מת.
סבא בא לביקור קצר, ומת אצלנו בבית, רחוק מהורדים שלו, רחוק
מקברה של סבתא. כאילו בא איש הכבוד הזה להחזיר לנו חוב ישן,
מותו של אבא בביתם בכפר. חש את מותו הקרב והזדרז אלינו.
לפתע פתאום - סבא איננו. מין אפשרות נדירה אך אפשרית בכל זאת,
שלפתע התרחשה. עכשיו חוטי הזכרון יתחילו את מסעם. עם השנים
יתארכו, ימתחו, יתדקקו. לעת עתה אנו עומדים בין המנחמים, אני
וז'אן קפואים כבובות, אנטון מתגלגל על השטיח. אנשים באו מרחוק,
לעבור מול עיניה של אמא, להביט באישה שאיבדה את בעלה ואמה
ואביה, להרהר במה שיתכן הלאה. כל אחד מן המנחמים משתדל לחלוף
לידה, להפטיר דבר מה, לעבור הלאה. אחר כך פוסעים לפינות הבית,
שוהים במבוכה בין הכתלים, מתלקטים לחבורות קטנות, מדברות חרש
חרש. מסתודדים, מעלים זכרונות משותפים, מעלים תהיות.
רק מר גיללה מעז לנסות כוחו בשלישית. מנצל פער קל בתור, רווח
שנוצר עקב חשדנותו של דורפאן, אולי בהזדמנות זו תזכיר לו אמא
את החוב שלו לסבא. מר גיללה הצמיד רגליו, ובנקישת עקב הצהיר,
-גושי הצער נעים בחלל הלב, והצער כלוא, לא עוזב, הכל
מסורג...-, אבל חש מיד שלא התעלה על הפעמים הקודמות. להיפך.
סוף המשפט היה חייב להזכיר שוב את הלב, לא תנאי כליאה.
אמא לא הסגירה לעיניו את תגובתה. פשוט הרכינה את ראשה, ומול
עורפה הצח, העדין, המלוטף בקווצה דקיקה של שערות בהירות, חש
הפייטן פתאום את צער כל העולם, את אכזריות החיים כרוח מאיימת
הנושבת עליו. הוא אחז את ליבו, כאילו גושי צער נעים בו,
כלואים, לא עוזבים. הוא נבהל. נסוג אל היינות. לא חזר. אמא
גרמה לו לחוש את טעמם האמיתי של דימוייו.
סבא השאיר אחריו את הורדים. נוכל לחמוק מהצעות הגנן להמשיך
ולטפל בהם. שבוע שבועיים ללא מסירותו של סבא, והכל יעלם. אחר
כך נוכל גם למכור את הבית. בניגוד לשעון הקוקיה ולשמש, אולי מן
הורדים נצליח להיפטר.
אבל מה שהשאיר לנו סבא אינו מתרכז דווקא בחלקה שלו בגן. הוא
השאיר לנו, בעצם, את כל הורדים שבעולם. פשוט כולן. בחנויות
הפרחים יציצו אלינו הורדים, וידחקו בצנצנות, ובדשי בגדים, ועל
אדן החלון, ובמקומות מפתיעים בגינות ובבתי קפה. לא נוכל להתחמק
מהזכרונות. כמו אבא, כמו סבתא, גם סבא יחזור אלינו.
זרם המנחמים מתדקק, מתקצר. אט אט אנו נשארים לבדנו. יושבים.
יחדיו.
לקראת הערב נח השקט על הבית.
השמש שוקעת ברכות, מציצה מבעד לשמשות. אוויר הערב מביא עימו
ריח קל של ורדים רחוצות. עוד מעט יתעורר שעון הקוקיה מעל אמא
ויצלצל שבע פעמים.