איש אחד פעם אמר, שכל ערב כשהשמש שוקעת, במקום אחר, מישהו,
בדיוק כמוך, חווה בדיוק את אותה זריחה שאתה חווית בבוקר באותו
היום. המשפט הזה לא יכול להיות נכון, למען האמת, אסור שהוא
יהיה נכון, כי אם הוא נכון, אז מישהו, חזק ממני,דואג למרר את
החיים שלי ושלו.
אבל בכל זאת, איך יכול לעמוד אדם מול שקיעה, ולא להתפעל
מיופייה, גוונים עזים של אדום וכתום שוטפים את החדר שלי,
הקרניים הגוועות בוקעות לבפנים, ממלאות את הריק בחום. איך חיי,
והפלא הזה, חולקים את אותו יוצר?

בוקר, אותן קרניים צעירות מסנוורות את עיניי, מחממות את פניי,
וקוראות לי לקום.
אני מסובב את פניי לצידה השני של המיטה, ריק, אבל היום היא
תתמלא, היום היא חוזרת. גורר את עצמי אל מחוץ למיטה, אל הצל,
והקרירות שוטפת את גופי, מבט חטוף אל השעון מיידע אותי שאני
עומד לאחר היום. ולו למישהו זה היה משנה.
עבודה, המוני פרצופים, המוני אנשים, המוני עולמות שונים
וייחודיים, כל פרצוף נושא סיפור משלו. במספרים כאלה, אני מתפלא
איך אנשים יכולים לאהוב באמת, עם כל ההמוניות הזאת, איך אדם
יכול למצוא מישהו. אני נאבד בקהל, משתדל לא לבלוט,
העולם לא מברך אנשים בולטים. העבודה הזו, היא שוחקת ממני את כל
הרגש, מקררת את לבי, קור כה עז, שרק קרני השמש מסוגלות
להפשיר.
תמיד ראיתי אותה כאחת שלי, זו שלעולם לא תבגוד בי, זו הנאמנה,
שזורחת כל בוקר, כאילו עשתה זאת רק עבורי, כמתנה. ומה אני יכול
לתת לה בתמורה... כנראה שהיא את התשלום גובה לבד, אם אני
מעוניין לשלם או לא.

אחר הצהרים, קבעתי עם רוני בפאב אחרי העבודה, להירגע קצת. אני
מניח שרוני תמיד היה מקושר אצלי לרוגע, תמיד הוא היה זה שבשיחה
אחת, הצליח להעלות את מצב רוחי לפחות מספיק בשביל לחייך, לצחוק
קצת. עוד מהתיכון הוא היה לי כמעין עמוד תמיכה מסוים, תמיד
יכלתי לבוא אליו, והוא איכשהו היה גורם לכל בעיה שלי להסתדר.
הוא עצמו היה קצת, על הצד המוזר; היו לו עשרות סיפורים משונים
על כך שחייזרים חטפו אותו, ולקחו אותו לסיור ברחבי הגלקסיה
בחללית שלהם. אני נוהג לצחוק עליו,
הרי לאיזה תגובה הוא מצפה שהוא מספר לי סיפורים כאלה, הוא חשוב
לי מאוד, אבל לפעמים, אני חושב שהוא צריך כמה פגישות עם
פסיכולוג, משהו 'שיתקן' את העניין.
הוא בניגוד אליי לוקח את העניין ברצינות רבה, "בשבילי זה
אמיתי" הוא אומר, "וכנראה שעד שלא תחווה את זה בעצמך, אתה לא
תאמין לי אף-פעם". אני עדיין חושב שפסיכולוג טוב יסדר את זה,
אני מקווה.
ישבנו, שתינו קצת, לבירה יש עליי אפקט רפואי במקצת, רק שני
בקבוקים משכיחים ממני כאב, מחממים אותי מבפנים. דיברנו עוד קצת
עליה, ועל זה שהיא חוזרת, ועד כמה שהתגעגעתי אליה. "אני שמח
שהיא חוזרת", רוני פלט אחרי שגמר את הבקבוק השלישי שלו, "אולי
שתקבל קצת, אולי זה יעזור לך!", חשבתי שזה מצחיק, ואולי אפילו
נכון במקום מסויים, אבל לא צחקתי, במקום זה בחרתי לנזוף בו על
ההערה הטיפשית. והוא בהיותו האדם שמתיימר (ולפעמים גם מצליח)
להכיר אותי טוב יותר מעצמי, ציין בפני ש"אני יודע שאני צודק,
וגם אתה, אתה פשוט לא תודה בזה". טוב, אני לא, אבל בכל זאת
בחרתי בגישה הסטרילית, השקרית, הרבה יותר נוח להיות יפה-נפש
מאשר כנה כמוהו.

בדרך לאסוף אותה, הכביש הארוך בדרך לשדה התעופה מוחק ממני את
הריכוז, הקו המקווקו בכביש נהפך לקו מטושטש ואחיד, הראש נופל
אחורה בעייפות. 19:10, עוד מעט השקיעה, התחלתי להאט, כדי
שאספיק לראות אותה לפני שאגיע.
הגעתי לשדה"ת, ומיד נעצרתי בתור הארוך של הבדיקה הביטחונית.
השיירה הארוכה של המכוניות, נעה באיטיות מייגעת. קפצו לי לראש
תמונות מהזמן שבו רק הכרתי אותה, כמה היינו מאושרים, הכל היה
מושלם, אני הייתי סטודנט בשנה האחרונה שלי, ולה נשארו עוד
שנתיים, היינו יוצאים למסיבות, וחוזרים למחרת בבוקר לדירה שלי,
דירה מבולגנת, עם ריהוט חלקי, אבל זה לא שינה לנו, לנו היו רק
שני מקומות חשובים, הגג, בו היינו עולים לראות את הזריחה,
והמיטה, בה היינו עושים אהבה אמיתית, ובה היינו מתעוררים
עייפים, ומאחרים להרצאות, עייפים אבל מאושרים.
התכונה שאהבתי בה ביותר, הייתה הדרך שבה היא נישקה אותי, היא
הייתה מסתכלת על השפתיים שלי, ומכווצת מעט את שלה, מזמינה את
שפתיי לפגוש את שלה, וכשהן נפגשו, היא הייתה עוטפת את לחיי
בידיה העדינות, והשפתיים שלה היו בטעם הכי מתוק ועדין שטעמתי
מעולם, עצם העובדה שהעזתי לנשקה, נראתה לי כפשע מסויים, איך
אני מסוגל לגעת בדבר כל-כך מושלם כמו שפתיה, איך אני מסוגל
למהול את הטעם המקודש שלה, בטעם הבזוי שלי. היא גרמה לי להרגיש
אמיתי, היא גרמה לי להרגיש שלם, היא ורק היא הספיקו לי, ומלבדה
לא הייתי צריך דבר, והיא הייתה רק שלי.
"אפשר לראות תעודה מזהה בבקשה?", נסחפתי בשיירה עד לשער,
הסתכלתי על השעון, 20:15, היא כבר אמורה לחכות לי. התחלתי
לנסוע לכיוון הטרמינלים, תוך כדי סריקה של המדרכות, בחיפוש
אחריה. הנה היא, מחכה בתחנה, מחכה לי. עצרתי לידה, היא נכנסה
לאוטו והתחלתי לנסוע. הנסיעה הביתה עברה בשתיקה. 5 דקות בערך
לפני שהגענו היא הסיטה את ראשה אליי, הסתכלה עליי במבט ארוך,
הזזתי את המראה כך שהיא תשתקף בה, והסתכלתי בעיניה. דמעה ירדה
מעינה הימנית, הלב שלי שילש את משקלו. הגענו, יצאנו מהאוטו
והיא ניגשה אליי. ניקיתי ממנה את הדמעה. היא חיבקה אותי ומעבר
לאוזני שמעתי צחוק מהול במעט בכי. חיבקתי אותה חזק, עלינו
הביתה.
השכבתי אותה על המיטה, הפשטתי וכיסיתי אותה בשמיכה. סגרתי את
הווילון, ושכבתי לידה. הסתכלנו אחת בעיני השני. "התגעגעתי",
אמרתי בקול חנוק. עיניה ירדו אל שפתיי, היא כיווצה מעט את שלה
וזמזמה שיר ישן. נישקתי אותה ובאותו לילה היא השלימה בי את
הריק.

בוקר, התעוררתי מצווחותיו של השעון המעורר שלי, זה שנכשל להעיר
אותי אתמול, פקחתי את עיני, חושך, הווילון היה סגור. הסתובבתי
לצידה השני של המיטה, ריק; היא כנראה יצאה מוקדם ממני. פתחתי
את הווילון מעט, וזאת רק כדי למצוא שמיים מעוננים,
מעט ערפל. מבט ארוך ועייף על השעון בניסיון להבין את משמעות
הספרות המוצגות עליו,הן אומרות לי שיש לי עוד הרבה זמן. ניגשתי
למטבח, ואומרים שגברים לבד הם מתכון בטוח לאי-סדר מוחלט, אבל
המטבח, הוא היה מבולגן, קרטון חלב זרוק על הדלפק, הקפה בחוץ,
מחבת זרוקה על הכריים, קליפות ביצים בכל מקום, הכלים כבר החלו
לגלוש החוצה מהכיור. ניסיתי להבין, אז סידרתי. אמרתי שאני גם
בטח יאחר בגלל המבצע הקטן הזה, אבל למרבה הפלא בעשר דקות
סיימתי את הכל.
נכנסתי למקלחת מיוזע ומלא צחנה, המים הרותחים החליקו על עורי,
במעין ניסיון לחמם את גופי הקופא, אך ללא מזל.

עוד יום בעבודה, עוד מאות פרצופים, מאות עולמות, עוברים על פני
כמו רוחות רפאים על פני ילד קטן, פחדתי מהם, מההמון, מהקרירות
הבלתי נפסקת שלהם.
בהפסקה התקשרתי אל רוני, חשבתי ש"אולי ניפגש אחרי העבודה, נלך
למכון כושר, נירגע קצת?", "אני לא יכול, יש לי דייט עם איזו
מישהי... אתה יודע שבד"כ הייתי בא, אבל..." (מכל הדברים שרוני
אמר בחיים שלו שהפתיעו אותי, זה הפתיע אותי יותר מכל). "אני
מבין...", אמרתי בנסיון להסתיר את הגמגום. מה כבר יכולתי
להגיד, הוא אף פעם לא העדיף מישהי עליי, אף פעם, לא הוא. אולי
אני זה שהשתנתי, בגללי הוא מתנהג ככה. משהו בי משתנה, אני
מרגיש שהחיים שלי כבר לא בידי.

"איפה המפתח הזה..." ועד שמצאתי אותו, כבר עברו חמש דקות
מעצבנות, אני פותח את הדלת, נכנס לדירה, עלטה מוחלטת, מגשש
בידי את הקיר בחיפוש אחר מתג האור,
אור, עיני מסתנוורות מהזוהר של הקירות הלבנים, זוהר לבן
וקריר.
"אני אלך לישון, אלך לשכב במיטה, ואתעורר מחר שהכל יחזור".
הורדתי את החליפה,
נכנסתי לחדר השינה, גם בו שררה עלטה, אבל כבר לא שינה לי,
נכנסתי למיטה ועצמתי את עיני. שמעתי נשימות מעט חולניות,
הסתובבתי לצידה השני של המיטה, שם שכבה הדמות שלה, על מצחה
נצצו באור הקלוש שכן היה בחדר, טיפות זעה קטנות. לבי התמלא
מים, נשקתי למצחה הלח, שרתח מחום, החזקתי את ידה, היא הייתה
קרה,
"מה קרה?" לחשתי לה, זו לא הייתה הצטננות רגילה, דמעה החלה
לרדת על פני. חיבקתי אותה, מנסה לעצור את הדמעות שמנסות
לפרוץ.

בוקר. השעון המעורר העיר אותי, המיטה הייתה ריקה ורטובה בצידה
השני, סחבתי את גופי העייף אל מחוץ למיטה, הדירה הסריחה מריח
משונה של קיא. התלבשתי במהירות ופתחתי את הדלת. שם היא הייתה,
זרוקה על הרצפה כמו סמרטוט שסחטו ממנו את כל הנוזלים, עיניה
היו מקובעות, כאילו התרכזה במשהו חזק, היא נשמה נשימות שטוחות
ומהירות. רצתי להתקשר לאמבולנס, התיישבתי על הרצפה לידה, שמתי
את ראשה על ירכיי, ליטפתי את ראשה, הוא היה רותח, היא החלה
לרעוד מקור. חדר המדרגות התמלא בהד עדין של נקישות שיניה,
התחלתי לחבקה, לשפשף את ידי בגבה, לחמם אותה. האמבולנס הגיע
אחרי מה שנראה כמו ימים שלמים, הם לקחו אותה על אלונקה, וכיסו
אותה בשמיכה משומשת ודהויה. שעד מהרה התמלאה בזיעה שלה,
שבהתחלה להטה, ואחר-כך התקררה מהאווירה הקרה שהייתה באמבולנס.
חדר מיון, אחות בדקה אותה, ורצה לקרוא לרופא. אחרי בדיקה קצרה
צעק להכין חדר מבודד, אולי היא מדבקת. הצוות שהיה במקום שם על
פניו מסיכות לבנות, ופינה את האזור. "אדוני, קח את המסכה הזאת
ואל תוריד אותה בשום אופן!". "אבל מה איתה?"
"אל תדאג, אנחנו מטפלים בה. אתה גם תאלץ להתאשפז פה, רק עד
שנבדוק אם אתה לא נדבקת ממנה". והרופא הריץ אותי במסדרונות,
שוב, המוני פרצופים, המוני עולמות שונים, קרירות מבעיתה. אחרי
עשרות בדיקות, הוכנסתי לחדר ונאמר לי לחכות לתוצאות, שיגיעו
היום בערב.
שכבתי במיטה, לא הצלחתי להסיר את מחשבותיי ממנה, לא הבנתי מה
קורה מסביבי, לא העזתי לנסות, דאגתי אליה חיממה לי מעט את הלב,
ידעתי שהיא תצא מזה, היא לוחמת, וזה הרגיע אותי מעט.
החדר נהפך ללבן בהדרגה עד שהקירות והחפצים בו נעלמו. קמתי
מהמיטה, הרגשתי טוב, טוב כמו שאף פעם לא הרגשתי בעבר, הרגשתי
חום נעים מלפני, התחלתי ללכת לעברו, עיניי היו עצומות, החום
התחזק כל צעד שפסעתי לכיוונו, עד שנהפך לחזק מדי.
עצרתי ופקחתי את עיני, לפני נפרס חוף בשעת השקיעה. פתאום
הרגשתי יד על כתפי,
הסתובבתי ומצאתי אותה עומדת שם עירומה, פניה זהרו מיופי, היא
נראתה טוב יותר מתמיד. היא חייכה אליי. "איפה אנחנו?" שאלתי
אותה, היא הסתכלה על שפתיי וכיווצה את שלה. שכבנו שם על החוף.
היא נישקה אותי על מצחי, וחייכה, את אותו חיוך שגרם לי להתאהב
בה לראשונה.
היא קמה, והחלה ללכת לכיוון השמש, גופה הרך החל נכנס עמוק יותר
ויותר אל תוך הים, והמים רתחו מסביב לגופה והתאדו. לבסוף ראשה
נבלע בתוך המים, השמש שקעה, והחוף חשך, עד לחושך מוחלט,
הסתכלתי למעלה, לא היו כוכבים, ולא היה ירח.

פקחתי את עיניי, העולם היה מטושטש מאוד, ואחרי כמה שניות תמונה
של תקרה אקוסטית לבנה התחדדה מנגד עיניי. הסתכלתי מסביבי בחדר,
הווילון בחלון היה פתוח,
אור שמש נכנס לחדר. על כיסא ישן ישב רוני, והנחירות שלו מילאו
את החדר ברעש. "רוני?", עיניו נפקחו והחדר השתתק לכמה שניות.
"אתה ער... אחות!" הוא צעק בקול צרוד. על פניו החל להיראות
חיוך של הקלה ושמחה. "איך אתה מרגיש?!" הוא שאל בהתרגשות,
"אני... לא יודע", אמרתי בחוסר התמצאות, "זה בסדר, אל תדאג,
אתה בריא, לא נדבקת!". הדברים החלו לחזור אליי. "איפה היא?!"
בוקר, התעוררתי מהצווחות של השעון המעורר שלי. הווילון היה
פתוח, אור שמש נכנס לחדר וסנוור את עיניי, סגרתי אותו והורדתי
את בגדי בהליכה מתנדנדת לאמבטיה.
לא היו מים חמים, אז התקלחתי עם מה שיש, המים הקרים כבר לא
הפריעו לי.
עבודה, המוני פרצופים, המוני עולמות שונים, אבל כבר לא פחדתי
מהם, הם כבר לא שינו לי דבר.
בדרך הביתה השמש החלה לשקוע. הרכבתי את משקפי השמש והורדתי את
הצלית, לא רציתי להסתנוור ממנה.
הגעתי הביתה - הגעתי לישון, ולקום מחר, לעוד יום, במעגל של
החיים אחריה.