הנס ויוהן ישבו על שפת הנחל וזרקו אבנים למים. שמש יפה של יום
קיץ חמים האירה את הקרחונים בפסגות ההרים הרחוקות. היה זה
בשוויץ הרחוקה, הרבה לפני הבנקים, השעונים והשוקולד. היו אלו
ימי קיץ ארוכים, שבהם חוץ מצלצולי הפעמונים הקשורים על צווארי
הפרות השמנות, מאומה לא הטריד את השלווה המבורכת בעמק הירוק.
הנס ויוהן גדלו ביחד מינקות. הם למדו ביחד את שבילי ההרים
הצרים. הם שאפו להכיר את אורחות הפרות ולהפוך בעצמם להיות
רועים. כי כך היה בשוויץ באותם ימים: כל נער בגיל 16- אם היה
חכם, נבון, טוב ומבין בעלי חיים- היה לומד לרעות פרות ולקחת
אותם מהכפר אל ההרים. כל נער נבחר שכזה היה עובר טקס חניכה
חגיגי ומיוחד, טקס ה"גורנשטאט". בטקס הזה הוא היה בוחר לעצמו
כלב רועים צעיר, כלב שיהיה עזר כנגדו, שילווה אותו להרים
הרחוקים. כלב שיהיה לו בן לוויה בשעות הקשות ויעזור לו עם
הפרות השמנות. הרועה והכלב היו הופכים אז לצמד רעים, לעמוד
התווך של הקהילה הכפרית, כרועים עצמאיים.

לבחור כלב זה לא היה עניין פשוט. הכלב היה צריך להתאים לבעליו.
הרועים הצעירים היו משקיעים הרבה זמן ומחשבה בבחירת הכלב
הנכון, כי לא רק האדם בוחר לו כלב, אלא גם הכלב לוקח לו בעלים.
אם הכלב לא הסתדר עם הרועה הצעיר, כלום לא היה עוזר. הכלב מהר
מאוד היה נעלם בהרים, בורח ומתפרפר. אם נקלעת למצב רעוע שכזה,
לא היה שום סיכוי, שמשהו ייתן לך לקחת ולו פרה אחת למרעה.  

יוהן זרק אבן נוספת לנהר ואמר להנס קצת בהיסוס: "הנס, אני לא
רוצה להתערב, אבל אתה קצת מבזבז את זמנך."
"אני יודע עד כמה אתה אוהב כלבים, אבל במקום להתרכז בכלבי
רועים מתאימים, כאלה שיוכלו להיבחר על ידך בגורנשטאט, אתה
מתעסק עם כל מיני כלבים אחרים.
לפני שנה, לקחת לך את הכלב הזקן, שמצאת אצל שניידל. אמנם כלב
נחמד, אבל כלב מבוגר שחלפו ימי שיא כוחותיו, כלב שבטח יתפגר עד
שיגיע היום שבו תצטרך כרועה עצמאי כלב חזק וגזעי. לפני זה
התעסקת עם הכלבה המוזנחת של מיידל. הרי אתה יודע יותר טוב
ממני, שגם אם תאלף אותה היטב, עדיין הרכושנית הזאת לא תיתן לך
להוציא את הכלבה הזאת משטח הכפר. ועכשיו תראה, אתמול מצאת לך
גור מעורב, שאלוהים יודע מה הוא ייתן כשיגדל. אבל אני מתערב
אתך, חי נפשי, שזה לא יהיה כלב רועים אמיתי.
למד ממני, הנס. אני משקיע אנרגיה רק על כלבים, שאני יודע שיהיו
כלבי רועים טובים. ראה, חברי היקר. אני אוהב כלבים, אבל אני לא
רוצה לבזבז את הזמן סתם כך. אני רוצה שיהיה לי כלב רועים משובח
ואני מתרכז בלמצוא ולהכיר כלבים כאלה."

הנס הסתכל עליו בעיניים תמהות.
"דע לך, יוהן, שאם אתה באמת אוהב כלבים, אתה פשוט אוהב אותם.
אתה לא כל הזמן עושה חשבון כמו: "מה יוצא לי מזה?", "האם זה
יתאים לי?" או "למה זה נחוץ?". אתה פשוט אוהב אותם מתוך עצמך.
יוהן, אם אתה באמת אוהב כלבים, אתה מפסיק לפחד. אתה מפסיק
לשאול את עצמך, "האם אני מספיק טוב כדי שאמצא לעצמי כלב שיתאים
לי?". אתה מפסיק לחשוש "האם הכלב יאהב אותי?". אתה פשוט אוהב
כלבים. אינך דואג למה שייצא מתוך הקשר, כי כל מה שייצא מקשר של
אהבה- הוא תמיד לטובה. ועוד משהו, יוהן. אתה יודע שגם אני
מקווה שאמצא את כלב הרועים שיתאים לי בגורנשטאט, אבל אני לא
דואג לזה כל הזמן. אני יודע שאין "תקציב" לאהבה, לכן אהבתי
לכלבים לא באה על חשבון דברים אחרים.

חלפו להם שנתיים-שלוש. ההרים התכסו בשכבה עבה של שלג, וכאשר
נמס כוסו בפרחים צבעוניים. עלים ירוקים גדלו על העצים הרחבים,
ואחרים נשרו אדומים וזהובים. כשהגיע היום הגדול, יוהן בחר את
החזק שבכלבים הצעירים. אבל לא היה לו כל ניסיון מעשי, ולכן
הכלב ברח לו אחרי מספר שבועות. הוא היה צריך ללמוד ובעיקר
להתנסות עם עוד שניים-שלושה כלבים, עד שהוא מצא לו את הכלב
המתאים.
אצל הנס, הכלב הזקן של שניידל באמת מת לו בידיים, אבל משניידל
הוא קיבל הרבה עצות מועילות לחיים בהרים. אצל מיידל הוא למד
איך לשלוט בכלב לא פשוט וקצת בעייתי, ואיך לפתור כל בעיה בקלות
ובזמן אמיתי. והגור המעורב שהוא מצא אצל גרצל...זה סיפור יפה
ומורכב. הכלב הפך להיות כלב יפה במיוחד, כמובן שלא כלב רועים
אמיתי, אלא כלב דקיק ואצילי. ודרך הטיפול והאהבה לכלב הנס הכיר
את הבת יפה של גרצל, אישה טובה שליוותה אותו כל חייו.
גם כלב רועים משובח נמצא להנס. כל המגדלים בעמק ידעו כמה הוא
טוב עם כלבים, ולקראת הגורנאשטאט הם כמעט התחרו זה בזה מי יציע
להנס את כלב הרועים הכי שווה.

וכך המשיכה הידידות המופלאה בין השניים. עוד שנים רבות בילו
הנס ויוהן עם כלביהם, פרותיהם הטובות וילדיהם היפים אי-שם
במשעולי שוויץ בלב ההרים היפים.