תודה מיוחדת להילה "גברת שטרודל" על ההגהה.

זהו יום השבת ואנחנו יוצאים מהבית לכיוון בית הכנסת, בית
האלוהים. אם הוא בכל מקום, למה צריך להתפלל במקום אחד מסוים?
מה זה משנה לו בכלל? השאלה הסתמית הזאת עולה ללא מענה ונאחזת
בפיקפוקים שלי, שצרובים בתוכי ומנסים למצוא את מקומם. אני
משתדל להתעלם מהמחשבות. הרצון להדחיק את הספקות חזק לפעמים,
במיוחד בשבת.

אבי הולך בראש הקבוצה ושולח מבטים בוחנים לכיווננו, מעיף חיוך
לעבר אחי הבכור שתמיד אמר עליו שיהיה גדול בתורה. לפני כמה
שנים עוד הייתי מקנא בתשבוחות האלו, עכשיו זה נשמע כאילו אבי
משנן את המשפט "הוא יהיה גדול בתורה" כמו אחת התפילות של דתנו.
כמו איזו מנטרה, אומרים את זה עד שזה מתגשם.

אנחנו מגיעים לפתח בית הכנסת, ואני רואה את כל האנשים המחייכים
לוחצים ידיים ואומרים שבת שלום, יש אווירה של שמחה, של משמעות
חשובה וטובה. הנה ראובן, מוכר הירקות בשכונה, אנחנו קוראים לו
"רובן" כי זה קל יותר להגיד. אני נזכר בחטף שרותי סיפרה לי
שהוא הגיע פעם עם משלוח ירקות, רק היא הייתה בבית והוא ביקש
כוס מים קרים כי היה ממש חם והוא הזיע כמו חזיר. כשהיא הסתובבה
לכיוון המקרר למזוג לו הוא ליטף לה קצת את הישבן ואמר לה שהיא
ילדה יפה.

"בועז, איזה ילד חמוד אתה" הוא אומר לאחי הקטן. אני מסתכל רגע
עליו, לראות איך הוא מקבל את זה. הוא מחייך, חושף שיניים לבנות
וקטנות, עם שן אחת חסרה שנותנת לו מראה שובב. כל כך פשוט.
נותנים לך מחמאה ואתה מחייך. לי הוא לוחץ את היד ומהנהן בסבר
פנים חמורות. אני בוגר. זה כבר לא כל כך פשוט.

אולי זה גם בגלל כל השאלות שלי, שאני שואל אנשים סביבי לא מעט.
הן מביכות אותם, ואחרי כמה זמן הם סיגלו לעצמם תשובה קלה ונוחה
- "תשאל את הרב גסרמן". האפקט הפסיכולוגי של התשובה הזאת מצטבר
אצלי בפנים. יש בי פחד לדבר איתו, שהוא יתנהג כמו השאר - מצח
מקומט לכמה שניות, אנחה קלה, מבט קצר בי ואח"כ בנקודה שרירותית
באוויר ואז התשובה "תשמע... אני לא פוסק הלכות, יש תשובות
לשאלות האלה, אולי כדאי שתשאל את הרב גסרמן", רק שהוא כבר צריך
שם אחר.

אנחנו נכנסים לבית הכנסת, וכל אחד תופס את מקומו. יש מקומות
קבועים, וזה תמיד מזכיר לי את הכיתה שבה למדתי בתיכון. אני
מדמיין את עצמי תופס מקום של מישהו אחר, והוא צועק לרב "לא
רוצה! הוא תפס לי את המקום!" בקול בכייני שכזה. המחשבה מעלה בי
חיוך. החיוך היחיד שהצלחתי להלביש על פני כל הערב. אנשים
מחייכים מתוך נימוס, ואני חושב שזה עלוב. חייכו מתי שיש לכם
סיבה אמיתית לחייך.

אני לא זוכר את היום המדויק שזה קרה, שפני הילד המחייכות הפכו
לפני הבוגר המהורהרות. אבל זה בטח קרה בהדרגה בתקופת התיכון,
כשנכנסתי לכיתה המדעית וההורים שלי היו מאד מרוצים וגאים. "רק
אל תקבל כל שטות שהמורה למדעים אומר לך" הזהיר אבי, "חוכמה
בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" ונתן לי טפיחת אמון על
השכם. חייכתי והנהנתי במסירות שבעתיד לא קיימתי.

כשנותנים לך כלים לחשוב, אתה מתחיל להשתמש בהם בשביל להבין
דברים - אמא ואבא נתנו לי את הכלים העתיקים של הדת. ואני? אני
הכבש השחור במשפחה, תמיד סקרן וחוקר במופלא ממני, ובכיתה החדשה
שלי סיפקו כלים חדשים שגרמו לי להבין דברים אחרים. ואז התחילה
ההתנגשות. צצו להן קושיות כשלמדתי ביולוגיה, פיזיקה. לא יכולתי
להניח לכך, ההתעסקות שלי נהפכה לאיטה לאובססיה להבין איך יתכן
שיש שתי דיעות סותרות. מי מהן נכונה?

כל המחשבות האלה חולפות לי בראש, בזמן שאני הולך אחרי אחי
הבכור למקום ה"נכון" בשורה. אני לא מרוכז במיוחד במה שקורה
סביבי, הכל אותו דבר כאן. ברוך עומד שלוש שורות מקדימה, וכבר
במצב של אקסטזה בתוך התפילה. מתנועע כמו ענף בסופת ציקלון,
קדימה ואחורה שוב ושוב. דבקות באלוהים או מצב פסיכוטי? אני כבר
לא בטוח מה יותר נכון.

ולפתע קורה משהו לא צפוי. בהליכתי השפופה משהו, רגלי מסתבכת
בכבל של המאוורר שפועל מכניסת השבת ועד צאתו, ואני נזרק אל
הריצפה, הכבל מתעופף בקול והתקע נרעד בחוזקה. ואז קצר.

החושך מגיע בפתאומיות. כל הנחמדות המזויפת נבלעת בתוכו,
ובמקומה מגיעה שתיקה מתוחה. עוברות כמה שניות והעיניים שלי
מתרגלות לחשיכה, ואז מהמיקום החדש שלי על הריצפה אני רואה את
המבטים - כולם מסתכלים עליי באותו מבט שטנה מטריד, כאומרים
"תראה מה עשית! עכשיו תקן את זה!". אני מתרומם בכבדות, נאבק
במבטים שלוחצים אותי אל הקרקע. רגע אחרי זה הפור נופל, ואני
יודע בדיוק מה יקרה עכשיו.

אני יוצא מהבניין, מגיע אל השלטר הראשי, ומרים אותו. החשמל
חוזר. האור חוזר. אבל הנחמדות לא מתלווה אליו הפעם, היא מתה
תחת משקל מעשיי.

אני הולך למקום שלי, כולם בוהים בי אבל עכשיו כבר יש ליחשושים
מהקהל החדש שלי. אני מזהה את המילים "חוסר כבוד" ביניהם. זה לא
מטריד אותי יותר. אני לוקח את ספר התפילה ומתחיל את המזמור
הכרוני. הריקנות שהייתה בתוכי בשנים האחרונות מקבלת צורה, צורה
של חץ מעוות, ספוג ברעל של שקרים ונחמדות מזויפת. אני משגר את
החץ הזה לתוך הבטן של כל אחד שם, פוער בתוכו חור מדמם.

יש עוד אנשים שמתחילים להתפלל ביחד איתי. הם לא יודעים שזאת
התפילה האחרונה.

זוהי התפילה האחרונה לאלוהי הכזבים הנמצא בתוכנו. כל מילה
נאמרת בתשוקה שלא יכולתי לבטא שנים, בהתרגשות נראית לעין. אני
מגלם בתוכי את הרמייה האנושית כולה, מתנוסס כדגל אזהרה שחור
לכל אותם עיוורים לסתירות בין המציאות לדת.

את המילים האחרונות של התפילה אני אומר בקול רם וצלול. מסתכל
לכל אחד שם בעיניים. לאבי, לאחיי. לרובן הירקן. אני מנמיך את
ספר התפילה באיטיות עם יד אחת, וביד השניה מאתר את התפס של
הכיפה ומשחרר אותה לנפילה חופשית,
או אולי בעצם את עצמי.