"אני מתחתן עוד שבועיים", הוא זרק משפט ידוע מראש לחלל החדר,
שלף מעטפה מכיסו ותחב את לשונו לפי שלי. ככה, בלי הכנה, בלי
לשאול או לנעוץ בי מבטים מקדימים. נעמד על רגליו על מנת להוציא
את ההזמנה, ואותי ניסה להשכיב על מנת לבדוק את רגשותיו או בתור
ניסיון נואש להיפרד מחיי רווקותו, הלא הוללים במיוחד.

"מה אתה עושה???" התפתלתי בין זרועותיו. הוא עטף את פני בשתי
ידיו הגדולות והעביר אצבעותיו בשערותיי. "אם לא היית כל כך
עקשנית, היית את במקומה, ילדה יפה שלי".
"תגיד, השתגעת לגמרי? איך אתה מסוגל???"
"זה לא שאני בוגד בה או הולך למישהי אחרת. זו את כאן איתי,
יעלי שלי.  אין פה דבר חריג. נשקי אותי. בבקשה..." הוא אמר ככה
בשלוות נפש ובטון מתחנן במיוחד.

הדפתי את גופו הכבד מעלי, מזועזעת מהמחשבה שאי-שם, ממש לא רחוק
מכאן, יושבת בחורה, ששנותיה ספורות מעל לשלי. אישה צעירה,
שרוקמת ברגעים אלו ממש את חלומותיה ותקוותיה לעתיד. ודאי יושבת
ומחכה לאיש, שהיה הראשון שלי, ועומד להיות האחרון שלה. שתינו,
בצורה זו או אחרת, סוגרות את מעגל חייו. איתי הוא התחיל ואיתה
הוא גומר. היא מחכה עכשיו לשובו הביתה, רוצה להעביר איתו את
חוויותיה מהימים שלפני יום כלולותיה- לספר למי חילקה את
ההזמנות היום , על זר הפרחים שבו תאחז, על  השושנים השזורות
יחדיו עם תריסר סחלבים. עיניה ינצצו והיא כל כך תרצה שהוא יחבק
אותה חזק ויאמר שזה פשוט מקסים ושהוא כל כך מאושר, שהרגע הזה
מגיע. היא כל כך רוצה שהכל יהיה בדיוק כמו באגדות, שאמה קראה
לה מדי ערב לפני השינה. ויותר מכל היא תרצה לשמוע איך עבר יומו
שלו, למי הוא חילק הזמנות ואת  מי פגש. היא בוודאי לא תוכל
לדמיין שבשעת צהריים בוהקת גופו ונפשו רצו בשלי.

הוא קרב את שפתיו אל שלי וליבי פירפר בין אצבעותיו. בראשי החלו
לרוץ תמונות נשכחות, מועדון לילה אפל ואני ילדה בסוף גיל
ההתבגרות, שמולה נחשף החיוך הכי יפה שראתה מימיה, עם השיניים
הכי ישרות וגוון העור הכי כהה חלק ויפה שיש. ילדה שעוד אז העזה
וניגשה. איך שהוא לימד אותי הכל. לגעת. לומר בלי לחשוש. אישה
תמיד תזכור את האיש הראשון בחייה. לכן גם אני לעולם לא אשכח
אותו והוא יהיה חלק בתוכי.
רומן נעורים רגיל וכל כך מרגש. קשר בתולי כזה. פרי בוסר שעוד
לא הבשיל והוא נושר מהעץ מהר, אך בדרכו הטבעית, ללא שום עכבות.
הסוף ידוע מראש ולא מעציב. סוף כדרך הטבע.

ישבתי על ברכיו, כשפני מופנות אל שלו ופי קרוב מאד אל פיו.
הבטתי עמוק אל תוך עיניו ולא הרגשתי דבר חוץ מזיכרונות
נוסטלגיים. חיבקתי אותו קרוב אל חזי ואחזתי בעורף המקסים של
האיש הראשון שלי. ליטפתי את ראשו וביקשתי שילך מכאן עכשיו,
"מגיע לזו שאיתך להגשים את האגדה שלה. את הפנטזיה שהאביר שלה
הגיע, והנה באת ואתה הוא. אומנם לא על סוס, אבל אביר יפה וכובש
כמו בסיפורים. לך אליה ותאמר, שהיה לך יום רגיל ומעייף ושאתה
רוצה להירדם בין זרועותיה. תאמר לה, שהיא הדבר היפה ביותר
בעולם. שאתה כולך ציפייה. שאין לך אחרת מלבדה. תגשים את כל
חלומותיה. את כל הפנטזיות הכמוסות. תיגע בכל פינה. אתה יודע את
המלאכה היטב."
"תני לי לנשק אותך פעם אחרונה, ילדה שלי..." הוא התעקש ומלמל
כשפניו קבורות בצווארי. הצמדתי את גופו לקיר המיטה, הבטתי בו
במבט חודר. קרבתי את פי אל שלו והחדרתי את לשוני עמוק עמוק.
העיניים היו פקוחות ושתי הגופות בערו זו בזה. הרחקנו את פנינו.
מבט אחרון והוא קם ויצא את החדר מבלי לומר מילה. לשנינו זלגה
דמעה כזו של התרגשות. דמעה של סוף עבורו, בשבילי של התחלה.
דמעה שהוכיחה לי, שהכל מציאותי. שכך נוהג העולם. שהאביר הראשון
שלי הוא זיוף של אגדה.  שנסיכים אמיתיים כלל לא קיימים, שגם
עליהם השתלטו הקידמה והיצרים.