[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יושי ינון מיטסו
/
לסטר ושרון 3

לסטר הסתובב בבית בחוסר מעש ובעצבנות גם.
שרון הייתה בחופשה בניו יורק. היא החליטה לנסוע בלעדיו, כי זה
בדיוק ההיפך ממה שהיא רוצה. לסטר לא הבין, ושרון נסעה לפני
שהיא הספיקה להסביר לו. עבר שבוע וחצי מאז שהיא נסעה, וכל יום
נבנתה עצבנותו של לסטר כמו שלבים בהיבנותו של הירח. כל יום
התגלה צד אחר שלה. היום, כמו אמצע החודש, העצבנות הייתה שלמה.
באמת היה אמצע החודש, אבל זה רק צירוף מקרים. הוא חיכה לה
שתחזור כל היום. זאת אומרת, הוא ידע מהרגע שהיא נסעה את שעת
החזרה המדוייקת שלה, אבל עדיין, כשהתעורר היום בבוקר וידע שהיא
חוזרת רק בערב קיווה לעצמו שהיא תחזור מוקדם יותר. הוא ניסה
להעביר את הזמן שלו מהר ככל האפשר. הוא שיחק הרבה בפלייסטיישן,
הוא ראה הרבה סרטים, הוא קרא הרבה, אכל הרבה, עישן הרבה ושתה
הרבה, ועדיין, עכשיו היה רק צהריים, ונגמר לו המה לעשות.
בקיצורו של דבר, הוא התהלך הלוך ושוב בין המטבח לסלון, עם
מרליחואנה ביד, מדי פעם מכניס אותה לפה מעוות מיגון, עד שנעצר
לפתע, וחווה התקף פאראנויה מעצבן. אחרי שזה עבר, עשרים דקות
בערך, איך שהזמן עובר כשאתה מפוחד עד מוות, הוא החליט ללכת
לישון. שינת צהריים טובה תעביר לו את הזמן מהר. הוא נכנס
למיטה, כיבה את הסיגריה, התכרבל עם עצמו, הרגיש בודד, עצם את
העיניים, ונרדם.

הוא חלם שהוא משוטט ללא רחם בשדות גראס אינסופיים, השמש מלטפת
אותו, הרוח מלטפת אותו, הגראס מלטפת אותו, ושרון לא שם. ברקע,
מוזיקת אמביינט מתנגנת במרחק, ניחוח מריחואנה נשרפת לאיטה,
הבזקים של דמויות מאנגה יפהפיות באוויר, מופיעות לשניה
ונעלמות, וטעם של קפה חזק וטוב בפה, ועדיין, משהו חסר. משהו
מסויים מאוד. שרון פשוט לא שם. פתאום מגיעה כל המשפחה שלו. אמא
שלו, זיכרונה לברכה, מופיעה משום מקום, עם חולצת צ'ה גווארה
אדומה שחורה, מכנסי קורדרוי שחומים וכובע טמבל, מחבקת אותו מצד
אחד. אביו, זיכרונו לברכה, עם מכנסיים קצרים, זקן ארוך ועיניים
צלולות ומפוכחות, מחבק אותו מהצד השני. אחותו הקטנה ואחיו
הגדול, זיכרונם לברכה, שניהם עם שמלות וורודות של בלט כאלה,
הוא עם כובע צילינדר באורך קילומטרים כמעט, והיא עם קסקט אדום
של ציירים צרפתיים, עם צ'ופצ'יק, שניהם מגיחים מהגראס, כמו
מכלום, מחייכים, עם שיניים, רצים אליו ומחבקים אותו. הוא לא
ראה אף אחד מבני המשפחה כבר ארבע שנים, מאז נהרגו בתאונת
הדרכים על כביש מספר חמישים באריזונה, הכביש הארוך בעולם עם
אפס תושבים לק"מ. הוא היה שמח, אבל עדיין, תחושת אובדן גדולה
נפלה עליו כמו משקולת כבדה, והותירה אותו חסר אונים לנגד
משפחתו שקמה לתחיה. ופתאום, רכבת באה ודרסה את ארבעתם אל מעבר
לאופק, מותירה דם ואיברים פרושים על כל שדה הגראס. באותה
מהירות שהגיעה, כך גם חלפה. השדות עצמם החלו עולים באש, וריח
המריחואנה הנשרפת לאט נעשה לריח המריחואנה הנשרפת מהר. השדה
עלה כולו באש, השמש התערפלה מהעשן, מוזיקת האמביינט הרחוקה
נעשתה למוזיקה מזרחית כבדה וקולנית, הרוח נעשתה דרומית וחמה,
דמויות המאנגה הנהדרות נעלמו, ובמקומם ראה יצירות זוועה מערוץ
הילדים, וטעם הקפה המתוק בפה נעשה מר. לסטר הרגיש שהנה והוא
מאבד את שפיותו, ואז, מתוך הלהבות, פרצה החוצה שרון, עם מיני
קצר ושחור, שיער אסוף בקוקו רפוי מאחורי עורפה החלק, ללא
חולצה, חזה המדיום רייר היחיד במינו שלה מתנפנף ברוח, רצה
אליו, מחייכת את חיוכה המקסים, ולסטר לא ידע עצמו מרוב אושר,
כשחיבקה אותו חיבוק חמים, והבטיחה לו, באוזן, בלחישה, שהכל
יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. הכל. יהיה. בסדר-

לסטר ניעור, כולו חיוכים, שדעכו כשהבין שעוד אין לו אותה,
בעצם, היא לא פה. הוא לבד. השעה הייתה שבע וחצי בערב. הוא לא
ישן כל כך הרבה, והוא שנא את עצמו על כך, מאחר והסיבה לשינה
שלו התפספסה לגמרי. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. לסטר הבחין, קפץ
מהמיטה בטירוף מוחלט, רץ אל הדלת, הגיע עד המסדרון, שינה
כיוון, רץ חזרה, לבש מכנסיים, שינה כיוון שוב, ורץ חזרה אל
הדלת. פתח אותה, והנה שרון, רטובה עד לשד עצמותיה, גשם מטורף
התחולל שם בחוץ. היא נראתה כל כך יפה, כאילו היא בוכה, כשעיניה
הוצפו בטיפות גשם עבות, והיא השליכה את מזוודותיה מעבר לכתפיו
של לסטר, וחיבקה אותו בעוז. הוא, כשפניו מעבר לכתפה, עוד לא
קלט שהיא באמת הקדימה, ולבש ארשת של מופתע. ידיו עוד לא חיבקו
אותה אפילו, כל כך המום היה. סוף סוף התעשת על עצמו, חיבק אותה
בחוזקה, ואז קירב אותה אל פניו ושאל "את במחזור?"
לא," אמרה לו, "למה?" ואז חיבק אותה בחמימות וזעק בקול גבוה
"התגעגעתי!" ואז גרר אותה, אוסף בדרך חבילת טוסטים גדולה ושני
בקבוקי קולה, וכן את חפיסת המרליחואנות ושתי מציות, לחדר
השינה, ואז סגר את הדלת. אחרי יומיים, כשיצאו, סתורי שיער
ובעלי מרץ מחודש, אמר לה "אני אוהב אותך."
"גם אני אוהבת אותך," אמרה לו בחזרה, ואז, אחרי מבט מלא משמעות
אחד בשניה, הסתובבו שניהם וחזרו לתוך החדר.
אחרי חמש שעות, יצאו החוצה, לחצר של לסטר, שם נרדמו בשמש
החמימה, עד הלילה. בלילה יצאו למסעדה, על חשבונה של שרון, והיא
הראתה לו טבעת אירוסין שהיא קנתה לו, והוא אמר שהוא עוד לא
הספיק לקנות לה גם, אז היא נישקה אותו על האף (מעבר לשולחן)
ואמרה לו שלא נורא, ושברגע שהמלצר יגלה שמה שהם מעשנים זה
מריחואנה גם ככה הם ישבו בכלא נפרד, ולא יראו אחד את השניה. אז
הוא ציחקק והם ברחו בלי לשלם, נמלטים אל החשיכה של ארלוזרוב,
משאירים את הלילה פתוח לכל דבר שלא יהיה.





לסטר ושרון 2
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה לא שהוא לא
אישיות בפני
עצמו, זה פשוט
השם שלו - החבר
של-שלי. השם
משפחה בא
מהמשפחה
המפורסמת ברוסיה
שלשולי, הם פשוט
שינו את זה
בשביל להשתלב
בארץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/7/01 7:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה