היא הכי אוהבת?

כשהוא שוכב על הספה, לובש רק בוקסר, שקוע במחשבות שלו, מסתכל
על התקרה. ביד אחת - האפר של הסיגריה כמעט צונח לרצפה. היד
השניה מקופלת מתחת לראש. רגל אחת מונחת על רעותה, העיניים שלו
חצי עצומות ככה, הריסים הכבדים מטילים צל קטן על העפעפיים.

היא באה בשקט, נשכבת עליו, מניחה את הראש על השקע הקטן בחזה
שלו. זה המקום הטבעי שלה, ככה היא קוראת לזה. הרבה חיוכים
נבלעו שם, הרבה דמעות גם. לא כולן של צער. הוא לוקח שאיפה
אחרונה מהסיגריה ושם את היד על השיער שלה, מלטף בתנועות קטנות.
היא יכולה לבכות כשהוא עושה את זה, הלב שלה מחסיר פעימה אחת עם
המגע הראשוני. כל פעם מחדש, כל יום בשעת הערב השקטה הזו שהיא
רק של שניהם.

מהמקום שלה, המקום הטבעי שלה, היא יכולה לראות קדימה לתוך השקע
בין הצוואר לסנטר שלו. הוא תמיד מפספס שם קצת בגילוח ונשארות
לו שיערות זהובות קצרות. היא שומעת את הלב שלו. יש לו דופק חזק
כזה, משרה בטחון, וזה כל מה שהיא רוצה, שתמיד יהיה שם במקום
הטבעי שלה את הדופק הזה.

היא יכולה להרגיש את השיעול מתקרב. הוא מנסה לחנוק אותו כדי לא
להפריע לה. והיא - היא בכלל אוהבת את הרעד הקטן שהשיעול מעביר
בה. מביטה בו, שערה סוררת חומקת מהגבה שלה. הוא מביט בה מתחת
לריסים. היד שלו עוד מלטפת לה את השיער. היא רוצה להתקפל כולה
כמו עובר בתוך השקע הזה שלו, רק לכמה דקות, רק לכמה נשימות, רק
עד שהשקיעה הזו תיגמר כדי שיוכל לבוא הלילה, ויוכל לבוא מחר,
ותוכל לבוא שוב השעה הזו.

(לא לקרוא מכאן)

אבל השעה הזו נגמרת.

מן התריס הפתוח נכנסת רוח קרירה של ערב, החדר מחשיך. קולות
הילדים עולים מדירות השכנים.
היא קמה לאט, נעמדת לידו על הספה, מסתכלת עליו. אי אפשר לדעת
אם הוא רואה אותה. מדליק סיגריה נוספת, לוקח שאיפה ארוכה, הנה
בא השיעול.

מדליקה מנורה חלשה, אור נעים, צהוב קצת, שוטף את חלק גופו
העליון, עד לבוקסר.
סוגרת את התריסים שלא תכנס הרוח, שלא יעוף האפר מן המאפרה.
רוכנת אליו, נשיקה קצרה על כל עין.
יד אחת מתחת לעורף שלו, השניה בקיפולי הברכיים.
שאיפה ארוכה, מכינה הרבה אוויר בריאות.
מרימה אותו אל הכיסא, מסיעה אותו איתה למטבח.
יש לו שולחן נמוך, פורמיקה צהבהבת. הוא אוהב לחתוך את הסלט.

חתיכות קטנות קטנות, פיסות קטנות של אושר לשעת הערב הזו.