מנחם ישב בהרצאה המשעממת. לחישה נשמעה מצידו השמאלי, אבל מנחם
לא ממש הקשיב למה שקרה בחדר. אי אפשר להאשים אותו. ההרצאה היתה
מייגעת. המרצה היה נפוח מחשיבות עצמית.
הוא מלמל, והמילים היחידות שנשמעו בקול ברור היו אלו שהגדילו
את מעמדו בפני עצמו. על שאר הנוכחים, המרצה לא עשה רושם.
מנחם הסתכל סביב, חיפש דבר כלשהו להתעסק בו. פתאום, בלי להסס,
מנחם קפץ מהכיסא, רץ החוצה, טיפס על עץ, והתחיל לנהום.
שאר הנוכחים בהרצאה יצאו אחרי מנחם בריצה. הם שכנעו אותו לרדת
מהעץ ולבוא איתם ליום הנופש הפעיל שהחליטו לארגן בעקבות הבריחה
ההמונית מההרצאה. הם שייטו בקיאקים בירדן, מנגלו לחופי הכנרת
ורקדו עד השקיעה.
למחרת, חזר מנחם, מלא ייסורי מצפון על שהרס את ההרצאה, להתנצל
בפני המרצה. הוא ניסה לדבר עם המרצה, אבל שום תשובה לא נשמעה.
כשבחן את המרצה, נראה היה למנחם שהמרצה קצת פחות נפוח. הוא
נפרד ממנו, והבטיח שיחזור למחרת. גם למחרת לא הגיב המרצה,
ומנחם הרגיש ממש לא נעים, שגרם למרצה הלם שכזה, ושוב נדמה היה
למנחם שהמרצה נפוח קצת פחות. מתקרב לגודל בן אדם רגיל.
כעבור שבוע, כשחזר מנחם לנסיון התנצלות אחרון -
המרצה כבר לא היה שם, רק העור שלו נשאר, מוטל על הרצפה, בלי
אוויר. |