שוב אני כותב לכם, הפעם עם זעזוע מוח ושבר בארובת העין...
אתמול הלכתי לצבא כרגיל אבל ביקשתי ללכת למרפאה. במרפאה בדק
אותי איזה טוראי שלדעתי היה פשע לתת לו להיות במקום כזה כמו
המרפאה.
סיפרתי לו מה קרה לי. הוא ביקש שאסתכל על עיניו ואמר לי תוך
כדי גיחוך: "אתה תחייה" ואמר לי לחזור למרפאה ב13:30.
נורא כאב לי הגוף והראש ולא היה לי את הכח הנפשי להתחיל לריב
איתו. חזרתי ליחידה ושם לאחר רבע שעה בערך רצתי לשירותים
להקיא. חבר טוב הסיע אותי למרפאה ושם שוב לא היו מוכנים לקבל
אותי. דיברתי עם המפקדת שלי שכרגיל, עשתה בשבילי את המקסימום
ומיד הכניסו אותי. לפני שנכנסתי לרופא שאלו אותי "מי היה חסר
האחריות ששלח אותך בחזרה ליחידה?" במצפון מלא, נכנסתי לחדר
הטיפולים והסגרתי את אותו אחד. מסתבר שהיו עוד מקרים של זעזועי
מוח והרעלות למיניהן שהוא התעלם מהם. הוא כבר לא משרת שם
מהיום.
הייתי אצל רופא ששלח אותי למיון. שם עברתי יום ארוך ומפרך
שבסופו של דבר מצאו לי שיש לי זעזוע מוח ברמה קלה למזלי, וגם
שבר בארובת העין השמאלית ולכן יש לי שם כאבים.
הלכתי לעשות CT לראש. לאחר שהצילום נעשה אמרתי:
"זה אמור לגרום להרגשת ריחוף?"
"לא. מה אתה מרגיש?" - "אני מרגיש ריחוף בצורה מעגלית בכיוון
השעון".
"אל תזוז. כבר יבואו כמה אנשים לעזור לך".
שני אחים הגיעו. ברגע שקמתי, ראיתי שחורות והתמוטטתי. לרופא
העיניים הסיעו אותי באמבולנס. כאשר הגעתי אליו הוא לא האמין
שהנפילה גרמה לשבר כלשהו בארובת העין. לאחר בדיקה מעמיקה הוא
נדהם לגלות שאכן קיים שבר.
הוא אמר לי שיש לי הרבה מזל שהעין לא נתקעה או משהו כזה. המזל
הוא שזה גם לא יקרה. הוא אמר לי לחזור אליו במידה והכאבים
יימשכו גם בשבוע הבא או אם יש בעיות כלשהן.
כשהייתי אצל הרופא לסיכום (בסביבות 8 בערב לאחר שהייה של כ10
שעות בביה"ח) הוא רצה לאשפז אותי אבל סירבתי. אמרתי לו שאמא
היא רופאה (מה שנכון) ואם יהיה צורך, היא תסיע אותי. הוא הסכים
והוסיף שיש לי המון מזל. הוא נגע לי באצבעו בראש, בצידו השמאלי
ששם נפגעתי, ואמר תוך כדי הזזתי האצבע:
"יש לך מזל. אם היית חוטף את המכה כמה מילימטרים ימינה - היית
נהרג במקום. אם זה היה כמה מילימטרים שמאלה, היית מאבד את
השליטה על הצד הימני של הגוף והיית סובל מבעיות זיכרון. כנראה
שמישהו אוהב אותך שם למעלה."
נכון לעכשיו סופחתי לממ"ר שזה כמו ר"מ 2 רק של צריפין. קיבלתי
7 גימלים וכמה תורים לרופאים.
לא הצלחתי לישון בלילה. הכאבים העירו אותי כל כמה דקות...
מקווה שהכל יעבור בקרוב.
תודה לכל אלו שהיו שם בשבילי ושעדיין נמצאים שם בשבילי. אתם
אנשים נפלאים!
עד כאן, המחשב של אלון, החדר של אלון, ישראל. |
