החלקתי היום. הייתי לא זהיר... קמתי עם גרביים על רצפה חלקלקה
בכדי לקחת את החולצה... החלקתי מיד.
ניסיתי לבלום את הנפילה. הייתי בטוח שאחליק על הברכיים וממש לא
התחשק לי להרגיש את הכאב הזה שם...
קיבלתי הנחה. לא חטפתי בברכיים. הייתי שמח למאית שניה, אבל
לאחר שמנעתי את המכה בברכיים, בהמשך לנפילה, הצד השמאלי של
ראשי נחבט בכיסא ולאחר מכן בקיר.
באותו רגע, שנמשך שניות ספורות, ניסיתי לפקוח את עיני אבל ללא
הצלחה.
לפתע התחלתי לראות את אמא, את אחותי ואחי. את סבא וסבתא, את
החברים הטובים והסרט המשיך...
הבנתי שמשהו לא טוב עומד לקרות. צעקתי בראשי "מספיק!" והסרט
הפסיק. באותו רגע ראיתי רק שחור והיתה דממה. ביקשתי בליבי
"אנא, התעלם מכל הפעמים שייחלתי לרגע הזה. בבקשה. אני רוצה
לחיות! אני לא רוצה שהכל ייגמר עכשיו אחרי שראיתי מה אני מפסיד
בעצם! אני מעריך את מה שיש לי ורוצה לאחוז בו! יש לדרור יום
הולדת השבוע. אני רוצה להיות שם. אני רוצה לחגוג שם איתו.
בבקשה.?. אני יודע כמה פעמים ביקשתי ממך בלילה שתיקח את נשמתי
ותשחרר אותי מן העולם האכזר הזה. הפעם, אני לא רוצה להשתחרר.
אני רוצה להמשיך הלאה. אני רוצה לחיות!!!"
לפתע ראיתי הכל אפור, אפור כמו שעוצמים את העיניים. התחלתי
לשמוע שוב, הצלחתי לפקוח את עיניי. "תודה! תודה! תודה אלוהים!
תודה!"
אני חוטף בלאקאאוטים כל כמה דקות ולא מסוגל כל-כך להמשיך שיחה
כרגיל.
הכאבים אופפים אותי... האגן... היד... הראש...
בדרך הביתה בכיתי. לא בגלל כאב. אלא מאחר והאל היחיד, בכבודו
ובעצמו נתן לי לראות מה אני אפסיד. הוא נתן לי להבין מה
המשמעות של החיים. ולאחר מכן שיחרר אותי ונתן לי להמשיך לחיות.
בכיתי ולא הפסקתי להודות לאלוהים על כך שנתן לי להמשיך לחיות.
אני מאמין באמרה שאמר לי חבר יקר: "אלוהים לא משחק בקוביות".
אני לא מאמין שדבר זה היה מקרי. אני ממשיך להודות לאלוהים גם
ברגעים אלו.
מחר אני אלך לרופא. נקווה שהכל בסדר. עד אז... רק רציתי לומר
לך שוב, אלוהים -

תודה.