לבד לי. למעשה, כל כך לבד לי שאני די בטוחה שאף אחד לא שם לב
שמתתי, אבל כל זה לא משנה עכשיו.
יושבת עירומה מול המחשב של חבר שלי ב-2:35 לפנות בוקר, כהרגלי.
מתה לישון אך בלא הצלחה. הוא עסוק בשלו ואני לרוב שותקת, כי
אני לא רוצה להתחיל עוד ויכוח.
אני לפתע מרגישה מסוחררת מה שלא חריג, ויודעת שבעוד כמה רגעים
אני אתעלף, רק שהפעם אני לא אצטרך ללכת לשירותים להסתיר את זה.
אני מתעלפת ורק כעבור חצי שעה חבר שלי יוצא לראות מה לוקח לי
כל כך הרבה זמן מול המחשב ומוצא אותי ככה. הוא בהתחלה לוקח את
זה כמובן מאליו, כהרגלו, ומציין מדי פעם כמה הוא לא סובל לראות
אותי ככה, מזניחה את עצמי. הוא מתחיל לקרוא את מה שרשום פה
ואולי מרגיש רע. הוא בודק לראות אם אני נושמת ושם לב שלשם
שינוי אני לא. הוא בודק גם דופק. אין.
תמיד אמרתי לאנשים שאם אני מתעלפת ולא חוזרת להכרה, לוודא שאין
לי דופק, לחכות 40 דקות ורק אז להתקשר לאמבולנס. הוא לא יכל
היה לעמוד בזה והתקשר אחרי 2 דקות, אבל הייתי ככה כבר די הרבה
זמן שהוא שם לב שאני מתחילה להתקרר.
הוא ידע שזה יגיע, שיום יבוא ואני אתעלף ולא אשוב להכרה. הרבה
מהחברים שלי ידעו את זה, אבל לא נראה לי שציפו שזה יבוא פחות
משבוע לפני ההופעה שאני אמורה להעלות. ניחא.
הוא אפילו לא הלביש אותי למתי שמד"א הגיעו לקבוע את מותי, כי
אני נראית טוב בעירום אפילו כשאני מתה, ולי, מצידי, לא אכפת.
רק כשקדישא הגיעו ושמו אותי בשקית הוא הזיל דמעה. סוף-סוף נפל
לו האסימון. לפחות לא יהיו יותר ויכוחים.
ניסיתי להתקשר לאנשים להודיע להם שמתתי, אבל גם במוות אין לי
חברים ואף אחד אף פעם לא זמין כשאני באמת צריכה אותו. גם כאן
ועכשיו לבד לי. כל כך לבד לי, אבל כל זה משנה עכשיו, כי זה לא
שינה גם כשכן הייתי בחיים.