בעצם, לא רציתי לצייר. רציתי קידום. אבל מנהל המחלקה חזר
מחופשה ארוכה בהודו עם כל מיני רעיונות של ניו-אייג' בראש ואיך
אנחנו כעובדים צריכים להתחבר לצד הקריאטיבי שלנו, לנפש הפנימית
שלנו וכו' וכו'. אז נרשמתי לאחת מ"סדנאות היצירה" שלו וקיוויתי
שקשקוש חד-שבועי בנוסף לכישורי ככימאית ישכנעו אותו שאני ראויה
למשרה החדשה שעומדת להתפנות כשהסגן שלו יפרוש.
דווקא די נהניתי בשלושת השיעורים הראשונים. תנו לי גבר נאה
וצעיר ממני בעשרים שנה  שיתפשט לכבודי,  ואני כבר אמצא תירוץ
לבלות. המורה היתה עסוקה רוב הזמן במתן הרצאות על תולדות
האומנות שאף אחד בכיתה לא הקשיב להן, והותירה אותי לנפשי על
כישורי השרבוט הדלים שלי . אבל לפני שהספיקה להעביר לנו את
השיעור הרביעי, עזבה אותנו לעולם שכולו טוב, וכמו בימים הישנים
והרעים בתיכון, קיבלנו מורה מחליפה.
הדבר הראשון שעשתה כשנכנסה לכיתה, היה להפטר מהדוגמן. חצופה
אמיתית, הוא בכל זאת טיפה יותר מבוגר ממנה. היא נעמדה מולנו
כשידיה על מותניה והכריזה:
"מהיום נצייר מהדמיון". אלוהים אדירים. אני כימאית, למען השם,
ממתי יש לי דמיון לצייר ממנו? "אתם יכולים לבחור", המשיכה
באכזריות, "דרקון, חד-קרן או כל חיה דמיונית שתמציאו לעצמכם".
חזרנו לגן חובה. אני שונאת זוחלים, ולחיה היחידה שבא לי לדמיין
כרגע יש שיניים חדות וקיבה מיוחדת לעיכול מורות מחליפות לציור.
אז שיהיה חד-קרן.
"אני שונאת שעומדים מעלי".
"סליחה. אני פה בשביל ללמד".
"אני פה בגלל הבוס שלי".
היא צוחקת, "לחד-קרן שלך יש רגליים של צב".
"מה את רוצה? אני לא יודעת לצייר סוסים!"
"למה? הוא דווקא חמוד, ביישן כזה..."
אני צובעת אותו בסגול, היא מתמוגגת:
"אוי, עכשיו הוא דומה לשלי." היא מוציאה קלסר מהתיק שלה, בו
מצוייר חד-קרן שצבוע להכעיס בדיוק באותו גוון לילך. "אולי הם
קרובי משפחה?"
"כמובן, שלך הוא האח הצעיר והמוצלח, ושלי הגדול והמפגר".
"את יותר מדי קשה עם עצמך." היא צוחקת שוב. עם כל העצבים
שהאישה הזאת גורמת לי, אני דווקא אוהבת את הצחוק שלה. קליל,
כמו כנפי פרפרים. היא מתקרבת אל כן הציור, מצמידה את החד-קרן
היפיפה והעדין שלה אל היצור האומלל, יציר כפי. היא נשענת קרוב
יותר, באיזה בושם היא משתמשת? ריח מתוק כזה.. הצל שלה נופל בין
שני הציורים, ולרגע, רק לרגע, נדמה לי שראיתי את שניהם
זזים...
בשאר השבוע אני שוכבת במיטה עם ארבעים מעלות חום והוזה חדי-קרן
שונים ומשונים שחגים סביבי.
בשיעור הבא השלמנו את הציורים. בדרך אל האוטו נזכרתי שהשארתי
את התיק בכיתה. עליתי חזרה במדרגות. דלת הכיתה היתה פתוחה
למחצה ומתוכה עלה רעש מוזר, ואורות צבעוניים הציפו את המסדרון.
פתחתי את הדלת...
היא עמדה במרכז הכיתה, הם ריחפו סביבה. כל הציורים, זאת אומרת
כל היצורים. היו שם שלושה חדי-קרן, כולל שלי, שלושה דרקונים
ועוד שני יצורים שלא זיהיתי. הם היו אמיתיים לגמרי. צבעוניים,
בשלושה מימדים. אלו מהם שהיו להם כנפיים, עפו כמו ציפורים, אלו
שלא, פשוט הלכו באויר.
"היי, את בסדר?"
"ההממ?"
"את בסדר? לקרוא לאמבולנס?"
"מה? לא, למה?"
"כי התעלפת ונפלת על הרצפה".
"מה?!" קמתי מהרצפה, החדר הסתובב סביבי.
"הופה, זהירות. כדאי שתשכבי קצת".
"לא, אני בסדר, פשוט יש לי שפעת כבר שבוע".
היא מניחה את ידה על מצחי, מצמידה את שפתיה אליו. שוב הבושם
הזה... "אין לך חום. את בטוחה שאת בסדר?"
"כן," אמרתי. בטח שאני בסדר. זה רק שפעת וחום גבוה.
"סליחה," אמרתי, "אבל הדרקון שלך לועס לי את הנעל..."
קוראים לה ענבל. כמו בפעמון. היא לובשת תמיד ג'ינס משופשפים
וחולצות פלנל משובצות, ובניגוד למה שחשבתי, היא לא משתמשת
בבושם. יש לה תלתלים חומים ועיניים ירוקות ותמיד מלווים אותה
שלל חיות דמיוניות, אמיתיות לגמרי. כבר שנה שאני חלק ממשמר
הכבוד שלה, כמו עוד חד-קרן. ומעולם לא הצלחתי להבין האם אני
רוצה להיות לידה בגלל הקסם שאופף אותה, או בגלל שהיא פשוט
מקסימה.