ענבר מוצאת לה פינה בצד השני של הפארק. ספסל בתוך ים של חושך,
משקיף בדיוק על מזרקה מלאה באור. היא מרגישה כמו דנידין. רואה
ואינה נראית. יפה.
היא מתיישבת בקצה הספסל, מכווצת. מרגיעה את רוחה, מסדירה
נשימתה המקוטעת, משחקת בעצבנות עם כפות הידיים, עם האצבעות,
כמו תמיד. איזה מין טיק מוזר היה לה. אבל ככה זה. היא עדין לא
נושמת כמו שצריך.
ענבר צופה בדמויות זכוכית משחקות תפקידי נעורים על המזרקה
המוארת. זוג פורצלן יפה, מצועצע, משחק בתפקיד ארוטי משהו, בסרט
רומנטי צפוי. מתנשקים בלהט. יד מלטפת צוואר, יד אוחזת ישבן
נשי, יד מבלדרת שיער, שפתיים זזות, לשון פצועה. שסועה.
חבורת נערים מפלסטיק מלוטש בגסות, מריצים דחקות על נרגילה
ביתית ועל שני בקבוקי וודקה שרק עכשיו החלו ללגום מהם. את
שיחתם אינה שומעת. אבל היא מדמיינת לעצמה משפטים. אז היא בתולה
מה. לא רואים עליה. תנ"ך זה חרא אחי. בגרות מזדיינת. איזה
ציצים יש לתמר הזו. חבל על הזמן. איזו נרגילה בת זונה. כמעט
כמו אמא שלך. סתום.
היא מנסה למקד מבטה באיש בודד, רחוק ממנה, כך נדמה. איש בודד.
האם בודד כי מתהלך לבדו או שמא הוא בודד כמוה? צרוב מאש נצחית
של ציפיות? אינה מצליחה לעקוב אחר תנועותיו. היא מאבדת אותו
בצללים. כמו תמיד. הכל היא מאבדת. שיעורים. חברים. דיסקים.
אהבה.
היא מעבירה יד בשיער. מסדרת את הגופיה הצמודה. הזוהרת. זו שלא
משאירה הרבה מקום לדמיון ומושכת אלף מבטים אל החזה השופע,
המעוצב, כאילו לקוח מחוברת פורנו איכותית. היא בעצמה כוסית על.
כאילו שהיא לא יודעת את זה. היא מעבירה מבט אל כפות הרגליים
היחפות. מימדים קטנים, נשיים. היא מחייכת בסיפוק. חיוך יפה,
כן. יש לה כמעט הכל. היתה יכולה להיות מאושרת. גוף שיגעון. אלף
בחורים עומדים בתור בשביל אחת כמוה. לא רק כוסית אלא מלאת
בטחון עצמי. מטריפה. לעזאזל. היא מאלה שרואים ברחוב ומסובבים
אחריה את הראש כשהיא בכלל לא מפנה מבט. צמאה לתשומת לב. מושכת
אותה בכוח. זה לא מסובך כשנראים כמוה. אבל מי אמר שפונפון ורוד
ונצנצים בנעלים לא יעשו את הטריק. מה שיפה בה זה שלא משנה מה
היא תלבש היא לא תראה זנותית. חלילה. יש לה קלאסה, לענבר. מיד
רואים עליה שהיא משהו משהו.
ענבר פונה להתבונן בזוג הפורצלן. הם מתקרבים לכיוון שלה. אבל
לא יראו אותה. היא בכלל לא שם. היא בלתי נראית. הלילה, למרות
הגופייה, היא שקופה. אפשר לעבור דרכה כמו רוח. היא לא קיימת.
הלילה, ענבר מתבוננת מהצד. לא יבחינו בה גם אם יתאמצו. היא
פושטת מעליה את הגופיה המבריקה. נותרת לשבת על הספסל הסמוי
בחזיית תחרה לבנה וסקסית וחצאית קצרצרה. מנסה להשתלב בחשיכה.
וודאי שגופיה זוהרת אינה הולמת את החשיכה הזו. אף אחד לא רואה.
היא מסתירה את הגופיה השנויה במחלוקת מתחת לספסל. שחלילה, על
כל צרה, לא תמשוך תשומת לב. הלילה, היא צופה מהצד.
ענבר מביטה בקבוצת בחורות חיקוי קריסטל, בגילה בערך, נכנסות
למתחם המואר, מניחה שמאזור הקניון. משועממות. משעממות. צוחקות
בגלי סופראן מזוייפים. פרחיאדה, היא חושבת בליבה. טון דיבור
זול, מסטיק תמידי בפה. סלסול שיער מחומצן עם המון שורשים
שחורים. ענבר אינה מתעכבת עליהן כלל. הן לא שוות בחורה
אינטיליגנטית כמוה.
מאחוריה היא שומעת מכוניות. כביש לא עסוק אבל זמין. ענבר לא
מהססת. אסור שיגלוה. אסור. הלילה, היא אינה שם באמת. אסור לאיש
לחשוב אחרת. ושוב אינה מהססת. משתחררת מהטיק הנצחי ופותחת את
רוכסן החצאית שלה. בזריזות משתחררת ממגעה המגרד, מניחה בזהירות
את החצאית שהיתה עלולה להסגיר אותה לצד הגופיה הזוהרת.
המזעזעת, יש אומרים. היא אוהבת אותה. מרגישה נפלא כשזו מוחצת
את שדיה כלפי מעלה לצורה מושלמת מעוררת רגשות זימה. זה מה
שחשוב. ההרגשה שלה.
שבביו של ספסל העץ הנסתר של ענבר שורטים קלות את ישבנה. היא
יושבת עליו, מכווצת אך בטוחה, בחזיית תחרה מינימלית וזוג
תחתונים מאותו הסט. נראית לקוחה מהמגזין של ויקטוריה סיקרט.
אבל היא בכלל לא שם, כך שאינה נראית כמו דבר, בעצם.
ענבר בוחנת בשנית את חבורת נערי הפלסטיק. שיכורים כלוט, עדין
אינה שומעת את שיחתם מלבד כמה צחוקים פרועים, בלתי נשלטים,
וסאונד הקאה מלווה בתמונה לא נעימה במיוחד. הם מצחיקים אותה.
מדמיינת אותם משוחחים שיחת שיכורים. אחי. מה אחי. מה המצב. אתם
שרוטים אחושרמוטה. את מי אתה מקלל יא בננה. צחוק פרוע. בקבוק
נשבר למיליון רסיסים.
ענבר מרגישה אט אט את התעצמותה של נוכחות זרה. לא מורגשת כמעט,
כמוה, אבל היא ללא ספק שם. כולה מאויימת, מפוחדת, מרגישה שאינה
לבד. האם עקבו אחריה? האם רואים אותה? הכיצד? הלוא היא סמויה
מכל עין בחושך הזה של הספסל הפינתי הזה! היא יושבת עליו לפחות
שעתיים. צופה בעולם בשלווה. מסתירה עצמה מדמויות המבריקות באור
המזרקה. כולה בהלה, היא פותחת את אבזם החזייה. בשקט מופתי. שלא
תמשוך את תשומת ליבו של אותה נוכחות זרה. היא מרגישה נבגדת.
האם אינה בלתי נראית? היא מורידה את התחתונים ומחביאה הכל מתחת
לספסל. בעירום כזה, אמיתי וכן, איש לא ירגיש בה. רק כך היא
משתלבת בחשיכה. הכי טבעית שבעולם. משב רוח מקפיא את נקבוביות
עורה הדרוכות. מוחה עובד בקדחתנות. כיצד תברח מהאיש. או שמא
אסור לה לזוז? האם הוא רואה אותה ושותק? או הייתכן שעקב אחריה
בזדון על מנת לצפות בה כשם שהיא צופה על אנשי המראות בפארק?
היא נושמת עמוקות. הטיק חזק מתמיד. ידיה עובדות שעות נוספות
בטפיחות קלות עם האצבעות. היא יושבת כך, קפואה ומכווצות בקצה
הספסל. אינה מעיזה להפנות מבטה לשטח החשוך. עיניה מקובעות
באימה בשטח המואר מפנסי הפארק. היא מפחדת להפנות מבטה. ענבר
לבסוף אוזרת אומץ. מפנה ראש אל קצהו השני של הספסל הסודי שלה.
אלוהים.
בקצה השני של הספסל הפצפון יושב נער ערום, בגדיו מתחת לספסל
כשלה, והוא נועץ מבט מבוהל ואיתן בדמויות המזרקה. היא המומה.
     

נדב שוקל במוחו את שתי האפשרויות. עוקבים אחריו. הוא בטוח בזה.
מה פשר הנוכחות הזו בספסל הסודי שלו? הלוא הלילה הוא אינו
קיים, הלילה הוא מביט מהצד על העולם. האם רואים אותו?? אין ספק
שהנוכחות קרובה. לא רחוקה כמתחם האור. נדב, מאויים ומתוח כולו,
מנסה לאזור אומץ ולהביט לאזור החושך שלו, האזור שבו הוא מרשה
לעצמו להיות בודד ואמיתי כמו שרק הוא יכול, הוא יתפוס את האיש
הזה. בנחישות מפנה מבטו לקצה השני של הספסל שלו. אלוהים.
בקצה השני של הספסל הפצפון יושבת נערה ערומה, בגדיה מתחת לספסל
כשלו, והיא נועצת בו מבט המום. נדב כולו פליאה.
 

נדב וענבר מביטים זה לזו בעיניים, זרים, שואלים אלף שאלות
בדממה, אינם מבינים, מבוהלים, סקרנים. איזו יפה היא, הוא מריץ
במוחו מחשבה לא נשלטת. איזה חמוד הוא, היא מעבירה מול עיניה
מצב אופטימי לא שגרתי עם אדם שאינו כמו כולם.
משב רוח צונן ושערותיהם סומרות. הם מביטים זה בזה בחושך. כמעט
שלא רואים את גוף האחר, אלא רואים את נפש, הלוא הם אינם שם
באמת. ענבר מחייכת. חיוך יפה, כן. נדב מחזיר חיוך מקסים.
לא עוד בהלה.
לא עוד בדידות.