מתנשא בתמירות
בלי כל צל של חולשה.
מנסה להבין
אבל לא מצליחה.
"דבר אליי",
אני לוחשת בקול שברירי
אך פניי פסל קפואים
מחזירים לי מבט אבירי.
זה אתה שם בפנים, אני יודעת!
ולא יכולה להסביר
זה אתה שרצית כל כך
בלי לנסות להסתיר.

ורגע אחד, אני מאחור.
תהיתי מתי אליי תחזור,
שוב, המשכת לשתוק
את שתיקת המתים
ואולי זה בכלל לא קיים...?
לא! זה לא ייתכן!
אך הבנתי פתאום,
שהלב שלך הוא לב של אבן.

מוקדש לנתנאל


(נכתב ב 19/4/2004)