[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








רבים וטובים לפניי ניסו לומר לנו מהי רומנטיקה, מה כל כך מיוחד
בה ולשם מה אנחנו זקוקים לה. אין בי מספיק יומרה לחשוב כי אני
יכול להצליח באשר האחרים כשלו ואין בכוונתי להתמקד בשאלות
הללו. אעסוק בהן בעקיפין בלבד.
הרומנטיקה, עבורי, היא התרגשות שמילים לא יכולות לה. נכון -
כולם מתחמקים מהגדרות ותיאורים של רגשות אציליים באומרם שאין
אפשרות לבטא רגש במילים. כולם וודאי צודקים. מדוע אם כן אנחנו
מנסים? התשובה לכך פשוטה: אנחנו חייבים באמצעות המילה (הכתובה
או הדבורה) לשתף אחרים ברגשותינו, שכן אחרת לרגש - המופשט,
הבלתי מתועד - לא יהיה זכר כשנושאו יעלם. השיתוף הוא האמצעי
היחיד להוכחת קיומו של רגש זה אי פעם, אם ניתן בכלל לייחס לרגש
את המונח "קיום". התיעוד הכתוב עמיד יותר ולכן רבים מתעדים את
רגשותיהם גם אם אין להם כוונה לשתף בהם איש. אך הדרך החושית
והחושנית ביותר לשיתוף ברגש היא בתקשורת בלתי אמצעית. כלומר,
אין כמו להביע רגש תוך שימוש בלחישה ובמגע המופנים כלפי מושאו;
להריח ולטעום את האוויר המורכב גם מהבל פיו של האחר המוחלט.
האחר הזה הוא האדם עמו אנחנו שואפים להתאחד במחול של סערת
רגשות חושנית, חושית ופלאית, שברגעי השיא שלה, נרצה שתימשך
לנצח, ואולי ברגע אחד מסויים אף נאמין שמשאלתנו זו התגשמה.
הבעייה היא שהשימוש בתקשורת בלתי אמצעית פוחת ככל שאמצעי
התקשורת - וכאן כוונתי היא לאמצעי התיקשור בין שני פרטים (כמו
הטלפון הסלולרי או האינטרנט בחלק מיישומיו) - מתפתחים והופכים
זמינים יותר. פגישות פנים מול פנים מוחלפות אט אט בפגישות
טלפוניות, פגישות רשתיות והודעות קוליות. דיונים מעמיקים
מתחלפים להם בשיחות חולין חסרות נושא וטעם, שכל מטרתן הוא
עדכון שוטף או מקוטע בכל הנעשה מעברו השני של הקו. כך קשר תופס
צורה של החלפה פרגמנטרית של מידע חסר תועלת.
מיידיות הקשר הרשתי והסלולרי הופכת את הגעגוע לפונקציה של
זמינות החומרה. היחס הוא יחס הפוך: ככל שהחומרה זמינה יותר, כך
מתמעטים הנקיקים בהם יוכל לצמוח הגעגוע. ניתן לומר כי
אי-הזמינות היא המים המשמשים להרוויית האדמה ממנה עתיד לנבוט
הגעגוע. אם כך זמינות החומרה מייבשת את האדמה והעתיד, אם לא
ההווה, הוא בסימן בצורת מתמדת.
המונח "געגוע" משמש רק לעיתים רחוקות מאד במשמעותו הרגשית,
היצרית, של הצורך בקרבתו המוחשית כמו גם הקיומית, הנוכחותית,
של מושאו. הוא הופך לייצוגו של רגש עמום שמקורו בצורך בנוחות
היומיומית של ה"מוכר". אנשים מבטאים אותו כלפי מישהו ("אני
מתגעגע אלייך, אליה, אליהם"), אך לעיתים קרובות מתכוונים אל
הבית שלהם, הרכב שלהם, הסביבה החומרית שעיצבו לעצמם, וגם -
בתוך כל זאת - אל האנשים המוכלים בסביבה הזו. קיים חשש סביר
שבעתיד הלא-רחוק משמעותו המקורית של המונח תיכחד כמו הרגש
עצמו.
אני נוטה לחלק את הגעגוע לשני סוגים: געגוע של חסר וגעגוע של
פגיעות. הסוג הראשון הוא געגוע לאדם שהסיכוי שנשוב לראותו נמוך
או מבוטל (כלפי אדם שהלך לעולמו או אדם שנסע לבלי שוב, כלומר
שהקשר עמו מנותק לחלוטין ועתיד להישאר כך). זהו הגעגוע שהזמן
עתיד לטשטשו, לפוגגו או למסמסו במידה כזו או אחרת, שכן
הישרדותו והתחדשותו המתמדת של הגעגוע תלויים בתקווה כי אנו
עתידים להיפגש עם מושאו אי שם בעתיד. זהו געגוע שבבוא העת
יתחלף ברגש אחר הקשור בזיכרון, כמו חרטה, למשל. געגוע של חסר
הוא מטבעו נטול תקווה ועל כן הוא עתיד לגווע. הסוג השני, הוא
געגוע לאדם עמו אנו מקיימים קשר אמיץ, שאינו עתיד לדעוך אלא
להתחזק. זוהי תחושה בעלת עוצמות אדירות ממדים, המעוגנת היטב
בעולם הרגשי של נושאה. היא אוחזת בלבו ואינה מרפה, אלא לוחצת
ומוחצת אותו עד כאב ומחנק. זוהי תחושה שמקורה בציפייה ובתקווה
להתאחד מחדש עם היקר מכל. זהו צורך שאין בו הפסקה, אלא רק
הפוגות של שיכחה זמנית. זהו רגש המונע על ידי רגש אחר - אהבה.
האהבה הזו מונעת על ידי תחושה נוספת - פגיעות. זהו געגוע שאינו
נובע מצורך בביטחון או ביציבות, אלא מההנאה שבחוסר היציבות,
שברכבת ההרים התחושתית שלעולם תמשיך בתנועתה.
בעידן הסלולרי לעולם איננו לבדנו מתוך הכרח, אלא מתוך בחירה.
רק אם החלטנו להותיר את הטלפון הסלולרי חבוי לו אי שם בנבכי
אי-הזמינות,ובעצמנו להתבודד הרחק ממנו, תחזור אלינו תחושת
ה"לבד", שלפני עידן זה הייתה נפוצה הרבה יותר. כל עוד הטלפון
הסלולרי בסביבה, גם אם היינו לבדנו בחלל ולא שוחחנו עם איש, לא
היינו לבד. שכן הזמינות נותנת תחושה מזוייפת של צוותא. אין לנו
סיכוי להחמיץ שום דבר. לו קרה משהו, לו רצה מישהו לומר לנו דבר
מה, שולי ככל שיהיה, אנחנו זמינים כדי לספוג את המידע.
המרחב האישי-הפרטי הולך ומצטמצם כל העת. כלומר, היכולת של אדם
להיות לבדו - לא בבדידותו, אלא לבדו מבחינה פיזית בחלל - הולכת
ומצטמצמת. כמו הטלפון הסלולרי, גם תרבות הפנאי המתפתחת מציעה
לנו תעסוקה בלתי פוסקת שאינה מתירה שעמום, חוסר מעש או זמן
שאינו נכנס לתוך מסגרת מדויקת ("אלך לישון בצהרים" - משמעו
לרוב בין 14:00-16:00 או מהרגע שאחזור מהעבודה ועד לשעת מהדורת
החדשות של 17:00). זו הצעה שקשה לסרב לה, ולו כיון שכל מה ומי
שסביבנו מפצירים בנו שלא כדאי לנו להפסיד את הפעילות הזו או
התוכנית ההיא. אבל השעמום הוא עת למנוחה ולמחשבה נקייה
מגירויים ובהיותו כזה הוא לוקח חלק חשוב ביצירת הגעגוע, בעוד
התעסוקה חסרת התכלית תורמת להדחקת הגעגוע. עת ההמתנה בחוסר מעש
היא הזמן המשמש ככר הנוח ביותר לצמיחתו והתעצמותו של הגעגוע.
עת זו משמשת גם לביצוע אידיאליזציה של מושא הרגש הרומנטי,
האהבה אם נרצה. אידיאליזציה, שבמידה והיא מפוכחת די הצורך
ואינה מושתתת כולה על פנטזיה, עשויה להיות הכרחית לשם שימורה
של האהבה וגירויה של הרומנטיקה. לא, אינני אומר שאין לפנטזיה
מקום. אדרבא - היא מרכיב חשוב בשימור הרגש הרומנטי ובעיגונו
בנפש. עם זאת, האידיאליזציה צריכה להיות מורכבת מאלמנטים
פנטזיוניים, בצירוף אירועים ועובדות או "מידע מהשטח". כלומר,
זהו תהליך המתבסס על מה שלמדנו עד כה אודות מושא הרגש, בצירוף
תקוותינו ומשאלות ליבנו לגביו. הידע המוקדם הוא בצק שאנו לשים
בדמיוננו כדי ליצור צורה חדשה, אידיאלית, של מאפה. תהליך שכזה
מצריך זמן, השקעה ולא מעט פתיחות לביצוע שינויים והתאמות במודל
האידאי שכן זהו מודל דינאמי, המשתנה כל זמן שההיכרות מעמיקה.
הצורך ברומנטיקה יורד גם בשל האשליה שאמצעי התקשורת (אינטרנט,
טלוויזיה) מספקים לנו גם את הדבר עצמו וגם את הדימוי לגבי כיצד
צריך הדבר להיראות. כלומר - מחד הם מספקים לנו "תחליף מציאות"
מענג שאנחנו אמורים לנכס לחיינו כאילו הכיל חוויות אמיתיות;
ומאידך הם מתארים לנו כיצד כדאי שנחווה את חוויותינו
המציאותיות ובעיקר את אלה הפאתטיות, ספוגות הרגש, הרומנטיות.
האינטרנט מספק שילוב בין שני סוגי אמצעי התקשורת הקיימים -
המודל המעגלי (זה המאפשר או מצריך תגובה), כמתגלם בפורומים,
צ'טים ודוא"ל; והמודל הקווי (המביא מידע, ללא צורך בתגובה
ומענה), כמתגלם בכל אתר המתאר תופעה או מציג מידע כלשהו.
גילויי הרומנטיקה באינטרנט, במסגרת כישוריה המעגליים של הרשת,
מתגמדים בעיקר בשל היכולת של הצדדים להסתתר מאחורי מסכה
מוחלטת. אין אף מרכיב זהות שהמשתמש מחויב לו, וכך היכולת לייצג
"עצמיות" אמיתית פוחתת ולו בשל חשדנותו הטבעית של הצד השני.
אמצעי הזיהוי היחיד שעשוי להיות מתעתע אף יותר, הוא השפה
התחבירית. המשתמש המיומן, שהכיר כבר את נפלאותיה ומגבלותיה של
הרשת, יהיה לרוב ספקן לגבי אמינותו ויושרו של הצד שכנגד, גם אם
שפתו חלקלקה כישבנו של תינוק. כך לקשיים ה"רגילים" ביצירת אמון
בין שני אנשים נוספים באינטרנט קשיים רבים נוספים - הקשורים
באופיו של המדיום.
הבעיה היא בעלת אופי מעגלי. התפתחותם וזמינותם המתעצמת של
אמצעי התקשורת גורמים, כאמור, לדעיכתם של הרומנטיקה, הרוך
והקשר הבלתי אמצעי. אך באותה מידה, הדעיכה של כל אלו, היוצרת
חוסר משמעותי, חסך, גורמת לנו לחפש את הקשר ביתר שאת. כך אנו
מוצאים עצמנו מתמכרים לסלולרי, לרשת ולכל מי ומה שמציעים לנו
"קשר". חברות הטלפון תפסו לא מכבר את העניין ולמדו לשחק את
המשחק. הן מתיימרות להיות עבורנו "כל (קול) הקשר" או להיות שם
לצידנו "עד שייגמרו לנו המילים". כך יוצא שאנחנו מובילים
ומובלים בו זמנית: אנחנו "קונים" את הטענה שאמצעי תקשורת
נוספים, חדישים יותר, יאפשרו לנו לקיים יותר קשרים על פני יותר
זמן; אך זמינות היתר הזו היא היא אשר מחריבה את היופי, הרוך
ושאר האיכויות הנדירות שיש לקשרים הללו (או לפחות, למוצלחים
שבהם) וגורמת לנו לרצות לחפש עוד ועוד. אנחנו גם מאמינים שכעת,
משאפשרויות נוספות לתקשורת נפתחות בפנינו בכל יום, אין צורך
להשקיע מאמץ בקשר המצריך זאת, כאשר ניתן פשוט לדלג אל הקשר
הבא. האמונה הזו היא, כמובן, אשליה בלבד. אמנם ניתן באמת לדלג
אל הקשר הבא, אך הסיכוי שנצליח לפתח קשר משמעותי, עמוק, בעל
ערך של ממש, יורד פלאים. ההשקעה ברומנטיקה אם כן מתחלפת בחיפוש
אחר קשר פשוט יותר, המצריך פחות מאמץ, פחות "הסתגלות", כלומר
פחות פשרות. כך, כמו בתהליך של הפרטה, בה הדבר המוכר, הטעון
במשמעויות, מתחלף בשפע עצום של היצע נוצץ וחסר תוכן, דועך
כוכבה של הרומנטיקה בעוד דורך כוכבם של אמצעי התקשורת. אחרי
הכל, מהו הקסם שברוך וההתפעמות שבאהבה לעומת האור המהפנט (ובו
זמנית מסנוור) שבאפשרות לקשר חדש?
עלינו לשבור כל העת את החוקים שהמצאנו לעצמנו. אנחנו משועבדים
למונוגמיה ובשל כך רבים בוחרים לחיות בשקר עם אדם שאינם חשים
כלפיו דבר. חלק נכבד מהם מוצא לעצמו בני זוג חלופיים וחי גם
חיים כפולים. יחי הסכיזופרניה ופיצול האישיות. התקיעות של
החברה בנוגע לנורמות שלה גורמת לה לפגר תמיד אחרי הטכנולוגיה.
לו הנורמות היו דינאמיות יותר היינו מפסיקים זה מכבר לפרש את
המילה "מחויבות" כמונוגמיה מוחלטת. האמת היא שהמונח "מחויבות"
טעון ביותר מדי משמעויות קונוטטביות-נורמטיביות שאינן קשורות
כהוא זה למונח המקורי. למעשה, מחויבות, כפי שאני רואה אותה
בהקשר של מערכת יחסים, היא הבטחה בלתי מסויגת לקחת חלק בחייו
של האחר כל עוד אני חי, להיות לו לעוגן. אין לה כל קשר
לבלעדיות או ליציבות, אלא לנוכחות ולהתעקשות לשמר את הקשר בדרך
כזו או אחרת, גם אם משמעות הדבר היא לחלוק את האחר עם אנשים
נוספים. הבלעדיות אינה קשורה לאהבה, אלא לרגש אחר שלעיתים הוא
חזק בהרבה מאהבה - קינאה. הקינאה, למרות כל מה שלימדו אותנו,
אינה נובעת מאהבה, אלא מרכושנות, שהיא רגש אנוכי, של קניין.
וגם אין הבדל אמיתי בין "קינאה ל..." ו"קינאה ב...". הרכושנות
כלפי אדם אחר היא פסולה מיסודה, אך מקורה בנבכי נפשנו - בחוסר
הביטחון שלנו, בחרדת הנטישה שלנו - ועל כן אנו נוטים לעיתים
תכופות להתבלבל בינה לבין אהבה או בינה לבין רגשות אחרים.
הרכושנות זוכה לחיזוקים ולמיסוד מצד אותו מערך של נורמות
סטאטיות שמהן מגיעות הקונוטציות הנלוות של המונח "מחויבות".
במילים אחרות - אנו חוששים יותר ממה שיאמרו האחרים (ה"חבר'ה"),
מאשר ממה שנגרום לעצמנו ול"אחר המשמעותי" שלנו בציות העיוור
והדקדקני שלנו לנורמות שמקור רובן ברגשות כמו פחד וחרדה
ובתכונות לא נעימות כמו שמרנות ורכושנות.
אינני יוצא כאן בראש מורם לתמוך באופציה המתבקשת של "מערכות
יחסים פתוחות", שכן אני חושש, שוב, להיקלע לסבך הקונוטציות
הקוצני שמעורר הביטוי הזה בקרב רבים. הפירוש המיידי של הביטוי
עובר דרך בגידות אין קץ, מעשי התעלסות מרובי משתתפים למיניהם
וחיי מתירנות בוהמיים, מעוררי סלידה אולי. אך לא לכך כוונתי.
הצורך ב"אחר משמעותי" אינו זר לי ואינני מסתיר את סלידתי מפני
חוסר כנות וניהול חיים כפולים. טענתי היא שצרות האופקים
החברתית, המגבילה, הכובלת, הנובעת מהפירוש השגוי של המונח
"מחויבות", הופכת אותנו אסירים בתוך מערכות היחסים שלנו. היא
אינה מאפשרת לנו להכיר לעומק ולהתקרב לאנשים אחרים, שכן פעולת
ההכרות וההתקרבות מצריכה אנרגיה שמערכת היחסים הכובלת אינה
מותירה לנו. עיגון האחר המשמעותי בחיינו צריך להיעשות בשל
הרצון ההדדי לחלוק את חיינו זה עם זה, אך אל לנו לערב בתהליך
הזה מגבלות שעתידות לחנוק את האחר. הוא צריך להיעשות על ידי
שמירה על ערוץ תקשורת בלתי-אמצעית פתוח לחלוטין ודינמיקה של
רצון טוב. מה שלא ייאמר, מה שיידחה כדי להיאמר בזמן נוח יותר,
מה שיינטר, סופו לבוא בין שני הצדדים וליצור תחושה של זרות.
סופו להשמיד את הקירבה ולהותיר צלקות מכוערות בנפשנו. מה
שיטופל כשהוא עדיין מדמם, סופו לרוב להגליד ולהיעלם; לחזק את
הקשר ולהעצים את הקירבה.







ליצירה 3 תגובות (תגובה אחרונה: 13/5/05)
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מבצע טרייד-אין
מטורף: הביאו
במה ישנה מכל
סוג, וקבלו
במקומה במה
חדשה!






ובאותה הזדמנות,
הביאו אלינו
אפרוח ורוד מכל
סוג, וקבלו
אפרוח צהוב
ונורמלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/7/04 10:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לירון מ. לוי

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה