לך, שפעם היה איכפת לך ממני,

אוף, אני כל כך אוהבת אותך, ובדיוק בגלל זה אני לא יכולה לספר
לך איך אני מרגישה, או למה אני מרגישה ככה. וזה לא שזו אשמתך
או משהו, ממש לא. אם כבר, זאת הנוכחות שלך שעזרה לי כל הזמן,
זאת הידיעה שאם אני רק ארצה, נוכל להיות ביחד. ואולי מישהו
יחבק אותי. ואולי יהיה מישהו שיקשיב לי בוכה וימחה לי את
הדמעות. ואולי לא.
אני לא רוצה להכאיב לך, אני לא רוצה לכבות את קרן האור היחידה
בחיים שלי. אני רק רוצה שמישהו ידע איך אני מרגישה ויגיד לי
שזה בסדר, וזה סתם עניין של גיל, ושיש מלא אנשים שמרגישים ככה.

ועכשיו אני שוב בוכה, ושוב אין כאן אף אחד איתי שיגיד לי משהו
מנחם.
אני כועסת על עצמי שלא נתתי לך להישאר הלילה, ושחסמתי אותך בכל
הפעמים האחרות שרצית להיות איתי, ואני רציתי להיות לבד. ועכשיו
אני באמת לבד, ואין אותך לסחוט אותי ולהכריח אותי לדבר, אז אני
שותקת. וכולם ישנים. רק אני לא יכולה לישון. חושבת רק עליך.
ועל איך ששוב צעקת שנמאס לך ופעם הבאה כבר לא יהיה לי עם מי
לריב. אני מניחה שצדקת. אני לבד.

אני מקשיבה לדיסק ההוא שהבאת לי פעם, זה שאמרת עליו ש"אם יש
משהו שיוציא אותך מהדיכאון הזה שלך זה הדיסק הזה". אני לא
חושבת שתיארת לעצמך מצב כזה אז, שבו אני רק ארצה להפסיק לחשוב
עליך. וזה מה שהכי מדכא אותי. שנים של דיכאון לא הכינו אותי
לרגע הזה, שכבר אהיה לבד. עם הדיסק המזויין הזה שלך וכל
הזיכרונות שיש לי ממך. לא רוצה לזכור אותך. רוצה לשכוח שאי פעם
הייתי תלויה רק בך. רוצה לשכוח שאני עדיין תלויה.

אם רק הייתי יכולה להחזיר את הזמן, סביר להניח שלא הייתי משנה
כלום. כזאת אני, פעם אהבת את זה בי, כנראה שנמאס לך, מובן
בהחלט, גם לי היה נמאס מאהובה שרק בוכה כל הזמן, מיצור דכאוני
שלא יודע לבטא את הכאב שלו. אני מבינה למה הלכת. אבל כואב לי.
ואין לי עם מי לבכות הפעם.

אני לבד, ואין לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי.