"מר ראש גדול... שנאתי אותו. הוא היה אבי המאמץ מאז שנולדתי.
אמא תמיד סיפרה לי שהאבא האמיתי שלי עזב אותה והיא היתה חייבת
להשאר עם מר ראש גדול שהיה בעל הבית שבה חיה לפני שהכירה את
אבא, כי אחרת היינו נזרקים לרחוב. עבורה החיים עמו היו חסרי
ברירה.
אמא נראתה שונה משאר האנשים. היא היתה הרבה יותר נמוכה יותר
וצבע פניה וגופה היו בגוון כהה במקצת. אבל זה אף פעם לא הפריע
לי.
מר ראש גדול לא אהב אותי ואת אמא, הוא נהג להכות אותנו לעיתים
קרובות ולמנוע מאיתנו אוכל לימים שלמים. הוא אהב לסגור אותי
ואותה בחדר קטן בלי אוויר או אור, לשווא ניסתה אמא להרגיע אותי
, ואת עצמה באותו זמן. בכיתי הרבה שם, ומר ראש גדול היה סותם
לי את הפה עם נייר דבק בשביל שלא אוכל לבכות ולהפריע לו
בעיסוקיו.
אמא היתה חסרת אונים.
פעם היא אזרה אומץ והחלה להרים את קולה עליו, אבל הוא החטיף לה
כהוגן ובעט בה עד זוב דם.

הפעילות הכי אהובה עלי באותם ימים היתה בילוי עם אמא בעיר או
בחיק הטבע.
פעם ביום מר ראש גדול היה נותן לנו לצאת מהבית והיינו רצים
ומשתוללים בגן ואנשים אחרים היו באים ומשחקים איתי תחת עינה
הפקוחה של אמא, והייתי שוכח לשעה או שתיים שאני צריך לחזור
הביתה למר ראש גדול ולחדר החשוך.

אלה היו חיי עד היום ההוא.
באותו יום הייתי רעב. פתחתי את המקרר בביתו של מר ראש גדול
ולקחתי נקניק לארוחת הערב. ידעתי שמר ראש גדול לא אוהב שאנחנו
מסתובבים במטבח ובמיוחד אוכלים מהאוכל שלו, אבל תחושת הרעב
כרסמה ביכולתי לחשוב על מעשי ועל התוצאות שיבואו בעקבותם.
מר ראש גדול תפס אותי והחטיף לי כהוגן. כנראה שאיבדתי את ההכרה
למספר דקות, אבל כשהתעוררתי, ראיתי את מר ראש גדול בועט בגופה
השכוב של אמא ללא רחם.
כמו מתוך טירוף.
ידו היתה מלאה דם והוא בעט באמא עד שנפחה את נשמתה.
אני יכול לשער רק מה קרה באותם דקות שהייתי מחוסר הכרה - אמא
כנראה התנפלה על מר ראש גדול והוא לא היה צריך להשתמש בכוח רב
על מנת להכניע אותה.

מר ראש גדול הכניס את אמא לשקית זבל שחורה גדולה ויצא מהבית
לכיוון פח האשפה הירוק שמתחת לבניין.
בכיתי. לא הפסקתי לבכות כל אותו יום, למרות שידעתי שמר ראש
גדול עלול להחטיף לי על כך.
האמא הטובה, הנהדרת שלי, תמצית כל החיים הקצרים וחסרי המשמעות
שלי, איננה.
הוא הרג אותה. לא ידעתי מה לעשות. רציתי לתקוף אותו. להוציא לו
את העיניים עם השיניים.
אבל ידעתי שאם אעשה זאת אצטרף אל אמא בפח האשפה.
למחרת הכניס אותי מר ראש גדול לתא המטען של רכבו.
הרגשתי מחנק אדיר ובכיתי בהיסטריה. אבל אף אחד לא שמע אותי.
הטלטולים היו רבים והקאתי על עצמי מספר פעמים בדרך.
כשהגענו מר ראש גדול רתח מפני שלכלכתי את תא המטען. הוא זרק
אותי באמצע הכביש ונסע.
לא היה לי לאן ללכת, התחלתי לרוץ באמצע הכביש ולחפש מישהו
שיעזור. ראיתי מכונית מתקרבת לעברי. רצתי לכיוונה... לבקש
עזרה... אין לי יותר זכרון"
"אוקיי אלכס... תנסה להזכר באזור שגרת בו. האם אתה זוכר שם
רחוב? עיר? ארץ?"
"לא. אני בטוח שחיינו בישראל. כי הקללות של מר ראש גדול היו
בעברית וסביבי כל הזמן שמעתי עברית. חוץ ממני ואמא שלא דיברנו
עברית אלא שפה אחרת שאני לא מסוגל לזהות.
רגע, אני זוכר שאני ואמא תמיד הסתובבנו באזור של מזרקה עם
אש."
"אממ... המזרקה של דיזינגוף! זה המקום!"
"אתה זוכר את המיקום המדויק?"
"זה היה בית ירוק... יחיד באזור. כמה פסיעות מהמזרקה"
"אוקיי אלכס, אני אזריק לך כעת סם שישחרר אותך מפרילייף"
"מה... איפה אני...?"
"אלוהים... הסם עובד! הצלחתי! הסם עובד! סוף סוף! ואתה חי!
ובריא ושלם! והפירוט של הסיפור... כל כך מפורט! כל כך חי!"
"מהה... מה קרה דוק?"
"אלכס ידידי, אתה האדם הראשון שהשתמש בפרילייף ודיבר על חייו
בגלגול הקודם.
למרות שחייך הקודמים היו קצרים והסתיימו בצורה טרגית... בכל
מקרה אתה חייב לשמוע את ההקלטה. לדעתי יש פה רצח לא פתור. מקרה
ראשון ממליוני מקרים שהסם הזה יוכל לפתור בעתיד! חבל רק
שהסיפור לא היה ברור כל כך...
אני מקווה שהזריקה לא כאבה באופן מוגזם."
"מוזר. חשבתי שאני אזכור את השיחה..."
"לצערי לא כך אלכס. הסם עובד כמו היפנוזה. אינך זוכר בדרך כלל
את מה שסיפרת. אבל ישנה הקלטת וידאו של הסיפור שלך כמובן."
צפיתי בקלטת. הסיפור אכן נשמע מציאותי להחריד, אני והדר' לא
יכולנו לעמוד בפיתוי לחקור את מקרה הרצח שנפל לידנו. הרגשנו אף
חובה לעשות זאת.
נסענו עוד באותו יום לבית המדובר. מצאנו אותו ללא בעיה ודפקנו
בדלת, החלטנו להכנס לבית במרמה, ולרחרח סביב.
"מי שם?"
"שלום! אנחנו מעיתון ידיעות אחרונות ורצינו לבשר לך שזכית
במנוי שנתי לעיתוננו."
"מה ? אתם בטח צוחקים עלי... אין לי זמן כרגע. הסתלקו"
"אדוני, אנחנו מאוד רציניים. אם תסרב נעבור לשכן ממול והפרס
יאבד. דירתך זכתה במבצע החדש שלנו... מבצע ה... מנוי... חינם
בחודש."
הדלת נפתחה.
מולנו עמד אדם זקן בעל ראש גדול ומשקפיים. הוא נראה משכיל
ותרבותי ממבט ראשון. לא נראה רוצח פוטנציאלי בשום פנים ואופן.
אני והדר' נכנסנו לדירה.
"ובכן מר... "
"הירש"
"האם יש לך אישה וילדים? יש לנו הטבות נוספות עבורן"
הדר' התחיל לגשש.
"לא. אין."
"האם היו פעם? נוכל לשתף גם אותם במבצע."
"לא. אני רווק."
"אתה בטוח? האם אפשר לראות את תעודת הזהות?"
"לא. איפה העיתונים לעזאזל? הפסק לבזבז את זמני"
הדר' איבד את שלוותו.
"רוצח! אתה הרגת אותם! אתה רצחת אותה! אנחנו יודעים הכל! אתה
תשב בכלא עד יומך האחרון, נבל!"
הוא התנפל עליו והשכיבו על הרצפה. הדר' היה אדם גדול וידע
להשתמש באלימות כשהתבקש. יריבו היה אדם מבוגר והדר' הכניעו ללא
קושי.
"מה? אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני לא עשיתי כלום. אתה
טועה! אני אתקשר למשטרה, שחרר אותי! דינך חרוץ"
"אנחנו יודעים שהיית נשוי ורצחת את אישתך ואת בנך הקטן זרקת
באמצע כביש סואן!"
"לעולם לא! אינני נשוי מעולם לא הייתי! אני מתחנן, שחרר אותי"
"אלכס הראה לו את הקלטת!"
הד"ר שחרר את מר הירש ושלושתנו התחלנו לצפות בקלטת אחרי שהדר'
סיפר לו על קיום הסם "פרילייף" ועל משמעותו.
"אלוהים... אני לא מאמין..." מירר בבכי מר הירש.
"לא ידעתי..."
"נבל. ידענו שאתה רוצח. אלכס, התקשר למשטרה בזה הרגע."
"לא... חכה. זאת  רקסי... הכלבה שהיתה לי לפני 20 שנה והגור
הקטן שלה.
אלוהים... אני כל כך מתבייש... היא היתה הכלבה של חברתי
לחיים... ואחרי שהיא עזבה אותי, נשארתי עם הכלבה שלה בהריון.
מעולם לא אהבתי כלבים, והכלבה הזאת סימלה עבורי את החברה שנטשה
אותי... אתה מבין? אלה היו זמנים קשים. הייתי במצב נפשי קשה.
אני מקווה שתמצאו בנפשכם מקום לסלוח לי..."
אני והדר' היינו חסרי מילים לוידוי המצמרר של האדם הזקן שעמד
מולנו.
בשקט מתוח ארזנו את תיקנו ויצאנו מפתח הבית כשמר הירש מלמל
בכיווננו
"אני מקווה שתמצאו בלבכם מקום לסלוח לי..."
"לצערנו זה בלתי אפשרי. לא נגדנו ביצעת את הפשע הזה, והחיה
שחוותה את ההתעללות הזאת כבר מזמן באדמה. אני מקווה שתמצא מקום
בלבך לסלוח... לעצמך."