מה הבעיה שלך פשוט להגיד לי שאתה אוהב אותי?
זה קשה לך מדי? זה כואב לך?
מתי כבר תפסיק כבר להתאמץ כל כך להיות מושלם ולעשות כל דבר כמו
שצריך, ממש לפי הספר. אפילו חיוך אתה לא זורק אלי.
היית מזמין אותי לכוס קפה אחרי העבודה, או סתם לרוץ אתך ואז
להיתקע בגשם ולהתנשק באיזה בית עזוב כל הלילה כמו שהיינו עושים
פעם...
אבל לא, אתה שולח לי פרחים, אומר מילים יפות, שוקולדים,
שרשראות, שטויות!
אני לא מבינה, אתה באמת חושב שאני צריכה את כל הזבל הזה? אתה
חושב שאני מעדיפה את זה על פני שיחה אמיתית?
כל פעם שאתה בא הביתה אני שואלת את עצמי - אולי הפעם. אולי
עכשיו. אולי הוא יגיד לי משהו.
כמה אני משתדלת למצוא חן בעיניך, אני משתדלת... אבל אני לא
מצליחה. שום דבר לא תופס את העיניים שלך, חוץ ממשחק כדורגל
בשבת בערב.
נמאס לי! פשוט נמאס לי לחיות ככה! אני לא יכולה יותר עם
ההתעלמות הזאת והעובדה שאני יודעת שאתה לא אוהב אותי יותר ואתה
בכלל לא חושב עלי. אני כבר לא בראש שלך, נכון?
אין לך מושג מה זה להרגיש שאיש לא אוהב אותך, אתה בכלל שכחת מה
זו אהבה. בשבילך החיים הם דבר שחולף ליד האוזן.
אתה כבר לא אוהב אותי.

----------------------
אז אמרת שאתה לא אוהב אותי.
איזה אמרת, צעקת, צרחת, התפוצצת מכעס כאילו שאני אשמה בזה.
ומה אני אמורה לעשות עכשיו? להגיד לך שאני גם לא אוהבת אותך?
אני לא נוטה לשקר, גם כשאין לי ברירה.
אני כל כך טיפשה, נתתי לך להמשיך להיות אדיש אלי, לרגשות שלי,
לסימנים שלי, וכל זה לשווא.
אם היתה לי תקווה אחת סמויה שהכל יסתדר בסופו של דבר, הכל נמס
לי בידיים.
אני יושבת בבית, קוראת סיפורים על זוגות שהצליחו, וכואב לי.
כל כך כואב לי, אין לך מושג! אתה פשוט לא יודע!
מצחיק, בטח אתה כבר שכחת ועברת לאישה הבאה.
לזיון הבא.
אני פשוט כישלון.