זורק חצים בישיבה לאיזו שהיא מטרה קטנה לא ברורה, אני שתוי על
השרפרף, זורק חץ ופוגע בנקודה עירומה על הקיר. פוגע בדיוק
באמצע של השום דבר.
כל הכבוד, אני אומר לעצמי, "כל הכבוד" אומר לי גם הברמן, ומוזג
לי עוד שוט. "פגעת בול" הוא אומר לי.
אני מוציא את החץ מהקיר וחוזר לשרפרף, שותה את השוט וזורק את
החץ, הוא פוגע בדיוק באותו מקום שפגע קודם, באותה נקודה עירומה
על הקיר, מתחת למטרה, חור קטן בגודל של חוד סיכה קטנה, באמצע
שום דבר.
אני מחייך לברמן בתקווה שיעריך את הפגיעה המדוייקת שלי בפספוס
הקודם, אבל הוא לא מחייך אלי בחזרה. אם אתה תמיד מפשל אז התמדה
זו כבר לא תכונה שזוכה להערכה, ולמרות שבדרך כלל כן מעריכים
אנשים עם "עמוד שדרה" לפשל בעקביות זאת עדיין לא החוכמה.
מישהו מכבה סיגריה ויוצא מהמקום, במקומו נכנס אחד אחר, מתיישב
בדיוק באותו מקום ומדליק סיגריה אחרת. אני מחטט בכיסים, מחפש
כסף קטן אבל הוא קטן מידי. שואל את הברמן אם יש לו סיגריה, הוא
לא עונה. "טוב אז תביא עוד שוט!" אני אומר לו, "יש לך כסף?"
הוא שואל אותי, "אתה מקבל ויזה?" (אני שואל למרות שאין לי
ויזה), "כן", הוא אומר, "תביא". אני מחפש בכיסים ומוצא רק פתק
ורוד מקומט שכתוב עליו בכתב נשי עגלגל "אין מצב" שלוש נקודות
וציור של סמיילי עם פרצוף עצוב. אני נותן אותו לברמן ושואל
אותו "תגיד, זה שלך פה המקום הזה?" "לא, לא שלי" הוא אומר לי,
קורא ומחזיר לי את הפתק, "אבל גם לא שלך, אתה מבין? אתה חייב
לי 139 שקל". "החברים שלי צריכים לבוא", אני אומר לו (למרות
שאין לי ממש חברים), "הם ישלמו, בסדר?" הוא מרים שתי גבות
ואומר לי "חברים שלך אה? בסדר, נחכה לחברים שלך"
מהבוקר אני יושב שם מחפש תירוץ ללכת לאיזה מקום אבל לא מוצא...
ועכשיו דווקא שאני מת כבר לברוח, אין לי ברירה אלא רק להישאר.
ככה זה עובד, אני לא ממש מתקדם בחיים, רק מתמרן בין הבעיות,
ואם לא מצליח לתמרן אז בורח. עד שתופסים אותי. ואז בורח שוב.
אני מסתכל על הברמן מנגב כוסות, שואל אותו אם הוא צריך עובדים
אבל הוא לא עונה, ממשיך לנגב את הכוסות ואחרי חצי דקה הוא אומר
לי - "אתה? אתה יכול להיות סבא שלי. לא? בן כמה אתה?" אני לא
עונה לו.
אני רוצה לפתוח דף חדש, אבל אני מרגיש שנגמרו לי כל הדפים
במחברת, רוצה הזדמנות שנייה, ושלישית ורביעית, רוצה עוד צ'אנס
אבל... לא יודע בשביל מה? צ'אנס לעשות מה? להתחיל מהתחלה?
להתחיל את מה? מכוון, מתכוונן זורק עוד חץ למטרה לא ברורה
וחוזר על ההחטאה.
שלוש בנות עם שלושה תיקים קטנים מתיישבות בזריזות על שלושה
כיסאות ומניחות על שולחן קטן שלושה מצתים, אל אם לייט, מרלבורו
לייט, וינסטון לייט ושלושה פלאפונים משודרגים. הברמן ניגש
אליהן ושואל אותן מה הן רוצות. שלוש פעמים רד בול עם וודקה הן
מזמינות. אני זורק עוד חץ למטרה רחוקה ופוגע שוב באותו פספוס,
הן צוחקות. אני מוחא כף כמו ליצן ואומר לברמן בנחישות:
"תביא עוד שוט!" הוא לוקח לי את הפתק מהיד, נותן אותו ליד שלי
השניה ומוריד את הגבות. על הפתק כתוב "אין מצב" עם סמיילי עצוב
ושלוש נקודות. "טוב אז תביא טוש!" אני אומר לו.
"טוש?" הוא שואל אותי. "כן, אם אי אפשר שוט אז תביא טוש, שחור,
זהב, כחול, לא חשוב, אדום אפילו. טוש שאפשר לצייר איתו", אני
מסביר לו עד שהוא נותן לי עט קטנה. אני קם מהשרפרף ומצייר
מסביב לפגיעה שלי המפוספת על הקיר מתחת למטרה ארבעה עיגולים.
שולף את החץ וחוזר לשרפרף. "מה אתה עושה?" הוא שואל אותי,
"מטרה חדשה", אני אומר לו. זורק את החץ ופוגע בנקודה עירומה על
הקיר, מתחת למטרה החדשה. הבנות שוב צוחקות.
"כמה זה 139 לחלק לשלוש", אני שואל את הברמן, "לא יודע" הוא
אומר לי, "אולי תשאל את החברים שלך, הם צריכים לבוא כל רגע".
הוא מחייך אלי, אבל אני לא מחייך אליו בחזרה, אני מחטט במחשבות
ומוצא 46 נקודה שלושים פעמים שלוש. אני ניגש לשולחן שלהן ושואל
אותן אם במקרה יש לכל אחת מהן 46 נקודה שלוש שלוש שלוש שלוש
שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש
שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש שלוש
שלוש שלוש שקל להלוות לי. הן צוחקות עלי ומדליקות שלוש
סיגריות, "טוב אז אולי שלוש סיגריות?" אני שואל והן עוד פעם
צוחקות, "פשוט נתקעתי בלי כסף", אני מנסה להסביר אבל הן לא
מבינות. "אולי סיגריה אחת?" הן ממשיכות לצחוק ונושפות עלי עשן.

נכנסים שלושה גברים צעירים עם שלושה פרצופים דומים ושלוש
תסרוקות זהות משודרגות, הם מתיישבים באיטיות על שלושה כיסאות
ליד כל אחת משלושת הכיסאות של הבנות, מניחים על השולחן שלושה
מצתים, אל אם אדום, מרלבורו אדום וינסטון אדום ושלושה פלאפונים
משודרגים. הברמן ניגש אליהם ושואל אותם מה הם רוצים. שלוש
וודקה עם רד בול הם מזמינים. מדליקים שלוש סיגריות ונושפים עלי
את העשן. הם שואלים "מה המצב?" שלוש פעמים, הן עונות "מה
המצב?" ומתנשקות איתם על הלחי שלוש נשיקות. אחר כך הם שואלים
עוד פעם "מה קורה?" הן עונות שלוש פעמים "וואלה" הם עונים גם
"וואלה" שלוש פעמים, ואז מסתכלים עלי שלושתם. אני שואל אם אני
יכול לעשות שיחה אחת עם אחד מששת הפלאפונים החדשים שלהם, הם
שואלים "מי זה הדפוק הזה?" כולם צוחקים.
אני לוקח כוס אחת עם רד בול וודקה מהשולחן שלהם ושותה אותה
בלגימה. הם מפסיקים לצחוק. נעמדים. אני לוקח עוד כוס ושותה
אותה בלגימה שניה. הבנות אומרות אותי לברמן, הוא נעמד לידי
בפוזה מאיימת ומאיים עלי. אני לוקח את הכוס השלישית ושותה אותה
בלגימה שלישית, שלושת הגברים מצטרפים לאיומים של הברמן,
מתקרבים אלי עוד שני צעדים ומותחים את החזה המשודרג שלהם, אחד
משלל הפלאפונים הקטנים מצפצף צפצוף חדש מגלגל"צ אני מרים אותו
ושואל "הלו?" "לא עכשיו!" אני אומר בקול תקיף. הברמן צועק עלי
"תחזיר לה את הפלאפון מיד!" ומנסה לחטוף אותו מהיד שלי. אני
נאבק איתו ולא מרפה מהפלאפון המשודרג המצפצף להיט חדש מהרדיו
באיכות משונה, אני מצליח להפיל אותו על הריצפה ומנסה לברוח
החוצה מהמקום הזה אבל שלושת הגברים רודפים אחרי וחוסמים לי את
היציאה אז אני בורח לשירותים ונועל את הדלת מאחורי. הם דופקים
חזק על הדלת עם הרגליים שלהם ועם הידיים ועם הסיגריות,
והקוקטיילים המגוחכים שלהם, הפלאפונים והתסרוקות המשונות שלהם,
"תתביישו לכם, אני יכול להיות סבא שלכם" אני צועק להם תוך כדי
שאני נשען על הדלת עם הגב, מנסה להשאיר אותה סגורה.
הפלאפון אצלי ביד מצלצל שוב ואני עונה "האלו?" "ענת?" מישהו
אומר, ואני עונה לו "מדברת". "מי זה?" הוא שואל ואני עונה
"ענת". הוא מנתק ואני מחייג לפנינה שעזבה אותי לא מזמן, אמא
שלה עונה ושואלת "האלו?" "האלו" אני עונה, "זה אני, פנינה
שמה?" "פנינה לא כאן" היא אומרת,
"איפה היא?"
"לא יודעת."
"אני לא מתקשר להטריד", אני אומר "אני פשוט צריך שתבוא רגע
לחלץ אותי מאיזו צרה" אני דוחף את הדלת מבפנים עם שתי הידיים,
כפות הרגליים והראש.
"מממ..." היא אומרת.
"אולי תוכלי לעזור לי את? שכחתי את הארנק שלי ואני..."
"לא, אני לא יודעת איפה פנינה, בכלל... ואולי עדיף שלא תתקשר
יותר"
"תגידי, אולי במקרה יש לידך איזה מישהו אחר נחמד לדבר איתו?"
היא מנתקת, אני מתקשר שוב והפעם אבא שלה עונה "מה נשמע איתך,
חביבי" הוא שואל אותי, בחורים ובחורות דופקים עם הרגליים על
הדלת שלידי, מנסים בכח להיכנס לשירותים שנעלתי. בחורות מקללות
אותי, בוכות ושוברות בקבוקים ריקים על הריצפה "כרגיל" אני עונה
לו. "פשוט קצת הלכתי לאיבוד... אתה מבין? נתקעתי באיזה חור
ואני פשוט חייב קצת כסף, אתה מבין, גבר אל גבר, אבא של פנינה
אתה מבין? הבת שלך שברה אותי לגמרי... ושתיתי ואין לי גרוש..."
אולי תמצא איזה תחום עניין?" הוא שואל אותי, "תחום עניין?" אני
שואל אותו בזמן שהראש שלי נמשך נדחף ונדפק על הדלת בבעיטות של
כל מיני אנשים שאני לא מכיר. "כן, מצא לך תחום עניין ותתפרנס
ממנו, מצא עבודה, ואז אישה ואם אלוהים יתן לך חסד אז גם משפחה"
"אבל לא מעניין אותי שום דבר" אני עונה לו "טוב, זו אך ורק
אשמתך" הוא אומר לי ומנתק. "האלו?!" אני שואל אבל על הצג של
הפלאפון כתוב, "השיחה הסתיימה".
תמיד מאשימים את הלא מתעניינים בזה שהם לא מתעניינים. משהו
במוח שלהם לא בסדר, הרי יש כל כך הרבה דברים מעניינים
בעולם...
אני חושב על כל המסכנים שלא מוצאים תחום עניין, אלו שהעדיפו
להישאר ולהתעורר עם בריזה של סתם יום חם, אלו שרבצו על המרפסות
ועישנו סמים מתחת לעצים עם תחתונים ומשקפי שמש. העולם מציע
המון הצעות מפתות, המון אפשרויות מאד מעניינות אז באמת, למה
להם להדליק עוד ג'וינט?
תמיד מאשימים את אלה שלא מתמודדים, אלו שמעדיפים שלא להתמודד
עם שום דבר, אלה שמעדיפים להתחפף, תמיד את הפחדנים מאשימים אבל
אף פעם לא את הפחדים שלהם. לכולם יש בעיה עם אלו שלא דורשים את
שלהם בעולם, מאשימים את האחרונים בתור, על זה שהגיעו אחרונים.
אני דוחף דלת עם הראש בשביל שלא תיפתח ומרגיש שהיום כבר אי
אפשר להפסיד בכבוד, עד לא מזמן עוד היו יתרונות גם להפסד, אבל
עכשיו נדמה שכולם איבדו תוקף, היתרונות המחתרתיים של הכישלון
נעלמו כמו אופנת רחוב, כאילו כל הקלאסה של ההשתמטות תמיד היתה
מטופשת וליפול תמיד היה בניגוד לכח הרצון, מסכנים המפסידים
הארורים האלה, לוקחים להם את הוויסקי מהיידים, אוסרים עליהם
לעשן במקומות ציבוריים, מרכיבים בשבילהם תוכניות גמילה
אכזריות, תכניות הרזייה, שולחים אותם לסדנאות מרעיבות לשיפור
האישיות, אומרים להם שוב ושוב - הכל תלוי בך! מפטרים אותם
מהעבודה, מעכלים להם את המכוניות ומאשימים אותם על זה שהם לא
מגיעים לשום מקום! זורקים אותם ואחר כך מאשימים אותם שהם לא
משתלבים בחזרה, יורקים עליהם בוז והשפלה ומייעצים להם להתאפס
מהר, ולטובתם! רחמים עצמיים הפכו להיות סממן של פחדנות כאילו
הפחד כבר אין לו מקום.
אני נזכר בפנינה שהתחננתי לה שתתן לי עוד הזדמנות ובפתק הקטן
שכתבה לי סמיילי עצוב ו"אין מצב" אכזרי. אני מתקשר לחבר שלי
ומתברר שהוא נמצא בדיוק באותו מצב. בפאב שלידי. אני שואל אותו
"מה עושים?" הוא מנתק ומנסה בכל הכח לחשוב על משהו שמאד מעניין
אותו, משהו נורא חשוב לעשות...
הוא מנסה לעצור אותם מלקחת אותו אל מקומות שהוא לא רוצה להגיע,
הוא מנסה לעבור אל הצד השני של הדלת בלי שאף אחד יראה, להתפלא
ביחד עם כולם על זה שנעל את עצמו ושלא מוכן להקשיב לטובתו...
למה שיש להם להגיד... מנסה להצטרף אל כל הטענות, מנסה שלא
להענות לכל המענות, מנסה להפסיק להסכים עם עצמו ולהבין דברים
שהוא לא מבין. לאהוב אנשים שהוא לא אוהב, להתעניין בדברים לא
מעניינים. "אני גם בן-אדם!" צורח אליהם אבל הם ממשיכים לבעוט
ולדחוף כאילו שהכל באמת באשמתו! האיש השבור! כאילו הוא באמת
התכוון לשבור את עצמו.
אני מסתכל על השעון ורואה שהשעה כבר שלוש, יש לי הרגשה שאני
מאחר לאן שהוא אבל לא מצליח להיזכר לאן, מסתכל מסביב ורואה
שלושה תאים של אסלות, משתנה, חלון, שקית עם ניירות טואלט,
כיור, מעליו ראי גדול ואני. בדיוק כשאני רואה את עצמי אני
צוחק, ואחר כך מקיא, שומע אותם ממשיכים לנסות לפרוץ את הדלת
הנעולה, שומע את הצעקות שלהם, מרגיש את הבעיטות שלהם את המאמץ
הזה לנסות לשבור משהו שביני לבינם ולא מצליח להבין מה בדיוק הם
רוצים ממני, ובטח שלא מבין כמה שהם רוצים. ממש רוצים ממני
משהו, "מה?!"  "מה אתם רוצים ממני?!" אני שואל אותם אבל הם לא
מסבירים את עצמם. הברמן צועק בחזרה שאם אני לא אפתח את הדלת
תוך שלוש שניות הוא קורא למשטרה. אני מתיישב על הריצפה נשען על
הדלת המסתורית שמפרידה ביני ובינם, וצועק להם "ניחא!" פעם
ראשונה שאני משתמש במילה הזאת.
לא יודע למה, נראה לי שזה מתאים להגיד "ניחא" דווקא עכשיו שאני
יושב על שלולית של קיא מטר וחצי מהמשתנה, חסר פרוטה, עם מגוון
שלם של תחושות אשמה, תחושות חריפות של כשלון ושל בושה, תחת לחץ
סביבתי רועש וגובר, ערימה של ניירות טואלט רטובים על הריצפה
"אין מצב" ענק והפלאפון החדש של ענת. "ניחא" אני אומר להם
ונזכר בנחירות של פנינה השמנה, בפליטות פה שלה כשאמרה שהיא
אוהבת אותי נורא, "ניחא" ולא חשוב ולא נורא, ומה בכלל? ובשביל
מה?
כשהמשטרה מגיעה הם מנסים לפרוץ את הדלת עם הבעיטות שלהם,
הבעיטות של המשטרה, אבל גם הם לא מצליחים. ואני שכבר הספקתי
לבכות ולהכין את עצמי לטיול על המושב האחורי של הניידת ממשיך
לשבת וחושב שהתקינו פה ממש דלת חזקה, דלת חשובה במיוחד, אני
מדליק חצי סיגריה שמצאתי על הריצפה, בזמן שהשוטרים דופקים על
הדלת עם אלות, כתות של אקדחים, פטיש חמישה קילו, והדבר הכבד
הזה שדופק בזנטים ארוכים בתוך האדמה. הם מנסים לפרוץ את הדלת
עם כל מה שיש להם, עם כל הכח, עם כל הלגיטימציה, מה הם כבר
עומדים לעשות לי... אני חושב בזמן שאני מתיישב על אחת מהאסלות,
מחזיק את הראש, יקחו אותי קיבינימט, לאן? ובשביל מה? "בשביל
מה?!" אני צועק אל השוטרים ששוברים את האגרופים שלהם, "בשביל
מה?" אני שואל אותם, מה זה משנה בשבילהם אם הם יצליחו לפרוץ את
הדלת ולקחת אותי, למה זה כל כך חשוב אם אני פה או אם אני שם?
הם כל כך מתאמצים, בשביל מה? כאילו עשיתי אורגיה עם כל הנשים
של כל השוטרים האלה, כאילו שתיתי להם את כל הנשמה, כאילו גנבתי
להם את כל הכסף. הפלאפון המשודרג של ענת מצלצל ואני חושב אולי
שזה בגללו, אולי ענת ממש חשובה, אולי זה רק שם הסוואה, וענת
בכלל לא ענת, אולי היא... מה?! מה כבר היא יכולה להיות? אולי
הפלאפון הזה זה בכלל לא פלאפון זה משהו נורא חשוב שהם חייבים
שיהיה לעצמם, אני מרסק אותו על הריצפה, וצועק אליהם "רצחתי את
הפלאפון! רצחתי אותו!" מקווה שאולי הם ילכו להתאבד מהדיכאון,
אולי יוותרו על הקרב הזה הפעם, אבל הם לא נכנעים, קוראים
לתגבורות, מכבי אש, יחידות פריצה מיוחדות, יחידות חבלה, יחידות
של מתנקשים, מעירים אנשים, מתחלפים, שוברים על הדלת בקבוקים,
יורים, צועקים מאיימים ואני בסך הכל שתוי על האסלה, משתהה מה
בכלל הם רוצים?
מרגיש כמו מרגל שהסתנן למציאות, סוכן שרוף מעולם אחר. גילו
אותי. שאלתי יותר מדי שאלות. החשדנות שלי חשפה אותי. מסתכל על
הדלת החבוטה והמחוררת בכדורים, נוטפת אלכוהול זול יקר ונתזים
של אלפי זכוכיות, חושב לעצמי שאין פה סיכוי להבנה, אין שום
גישור ביני ובין העווית ההמונית הזאת, אני רואה אותם דורכים
רובים, חופרים תעלות, שולחים עלי כלבים ושוטרים ואני פה, בני
זונות, מה לעזעזל אתם רוצים?! את הכסף שלי, את הזמן שלי, את
הנשמה. מציעים לי מניפסט של פתרונות לא יעילים לפתור בעיות של
אנשים אחרים. לכו קיבינימט, לא אני, לפה אתם לא נכנסים!
הם קוראים לי דרך הרמקול המשטרתי לפתוח את הדלת או שהם יפצצו
אותה עם מטען עוצמתי, אז אני משלשל מתחת לדלת את הפתק הקטן -
"אין מצב" שלוש נקודות וסמיילי עם פרצוף עצוב. הם מפוצצים ואני
שומע את כל הפאב נשבר, המוני בקבוקים שולחנות כיסאות קירות
ומאפרות נשברות מעוצמת הפיצוץ אבל רק הדלת, הדלת המדהימה הזאת
נשארת בעינה עומדת יציבה כאילו ששום דבר לא קרה. אני לא רוצה
אותם פה בפנים. הם לא יכולים להיכנס.
אבל בסופו של דבר, מה ששובר אותי זה הצמאון שלי. לא הבדידות.
אני מדמיין כוס וויסקי עגולה, נוטפת טיפות קטנות של זיעה קרה
מקוביית קרח קטנה בצורת משולש. הרגליים שלי לפתע מתיישרות ואני
מוצא את עצמי פותח את הדלת עם הידית העגולה, כל האנשים ממשיכים
לנסות ולפרוץ את הדלת גם אחרי שהיא כבר פתוחה, אני סוגר אותה
בעדינות מאחורי ועובר דרך כל ההמולה על קצות האצבעות, מנסה לא
לדרוך על הזכוכיות הגדולות, שלא למשוך תשומת לב, לא להעיר
אותם, כאילו שאני חוצה גן ילדים שבדיוק הלכו לישון אחרי השוקו
והביסקווטים, ששש... ששש... אני לוחש בין כל הצעקות והקללות
הצווחניות הולך על קצות האצבעות ואומר ששש... בקבוקים נשברים
על יד הרגליים שלי המוני אנשים מחליקים אחד על השני, רותחים
דוחפים בועטים בדלת, באנשים אחרים נושכים שורטים חונקים אבל
אותי הם לא רואים, לא רוצה מהם שום דבר. מגיע אל היציאה מהפאב
המגוחך הזה ומסתכל אחורה אל כל ההמולה, הם עדיין מנסים לפרוץ
את הדלת הזאת למרות שאף אחד כבר לא שם. בדיוק מניחים שם עוד
לבנת חבלה, ואני מרגיש שאני לא מבין, לא מבין שום דבר. נכנס
למכונית קטנה, פותח את החלון ושומע את הפיצוץ, פותח גלגל"צ
ושומע את השיר שציפצף קודם בפלאפון לשעבר של ענת. קצת מטושטש
אני נוסע בסימטה צרה ועוצר באדום. מאחורי עוצרת מכונית אחרת,
דרך הראי אני רואה את הנהג פותח עיתון גדול על ההגה, מאחוריו
עוד מכונית ועוד אחת שעוצרות כל אחת בתורה אחת מאחורי השנייה.
בגלגל"צ שמים עוד פעם את השיר של ענת, ואחרי שהוא נגמר מתחילה
מהדורת חדשות קצרה. הכל כרגיל אני חושב לעצמי, מבצע "דין
וחשבון 5" בדיוק יצא לדרך, האשימו איזה שר בהטרדה, מנכ"ל חברה
הואשם במעילה, המחיר של הדלק עלה בעשירית הנקודה, ויש איזה
מחקר שהוכיח שאחוז המעשנים לא ירד, רק נבלע בתוך הקהל הם
מצטמקים ומתאחדים לגושים קטנים שחוברים יחד ושיש להם יושב ראש
וכנראה שישיגו מושב בכנסת הבאה. החזאית בסוף אומרת שיהיה חם
הביל אביך ומגעיל ואני מסתכל על השמים הלבנים וחושב אין
אלוהים, הכל כרגיל. אני שומע צפירה חזקה ומתמשכת בדיוק ברגע
שהאור ברמזור מתחלף לירוק. אני מתחיל לנסוע אבל על מעבר החצייה
מתיישב כלב שחור ענק. אני עוצר את האוטו לפניו בשביל שלא לדרוס
אותו, האוטו שמאחורי האוטו הצופר, צופר גם. בתורה גם המכונית
השלישית הרביעית אחר כך שוב הראשונה, השניה השלישית הרביעית
ואז עוד מכונית חמישית שמגיעה. אבל הכלב לא קם, גם אחרי שאני
יוצא מהאוטו ומנסה להזיז אותו, הוא נשכב על הכביש ונהנה מהחום
של האספלט. הנהגת השביעית מגיעה אלי בצעדים מהירים ודופקת לי
על השמשה עם הטבעת שלה. "יש פה כלב!" אני אומר לה, והיא מיד
מתקשרת ליחידת הכלבנים שמגיעים ולוכדים את הכלב על הכביש עם
רשתות גדולות אבל הוא לא זז. מניחים עליו עוד רשת ועוד אחת אבל
הוא ממשיך לכשכש בזנב, כאילו לא מבין מה כל המהומה. הם קושרים
לו מוטות מפלדה אל הגרון, תוקפים אותו עם גיצים קטנים מחשמל
אבל הוא רק נשכב על הגב ומוציא את הלשון, זורקים עליו מחטים
קטנים עם חומר הרדמה, צועקים עליו, מקללים אותו, מאשימים אותו,
שונאים אותו אבל הוא, לא מזיז אותו שום דבר. אחרי כשעה קלה
כשהצומת כבר הופכת לשדה מלחמה מוזר הכלב קם לשתות קצת מים
מהמתקן של המכבי אש שנשבר על המדרכה. הוא לוגם כמה לגימות
וממשיך בדרכו. האנשים ממשיכים להטיח בו האשמות גם אחרי שנעלם
מאחורי הפניה. אני נכנס לאיזה שהוא משרד ומצרף אטבים קטנים אחד
לשני עד שיוצאת לי שרשרת. מצלם תמונות באיכות מאד גבוהה עם
הפלאפון המשודרג שלי וחוזר הביתה. עושה אמבטיה. אוכל עם פנינה
ארוחת צהריים, רואה טלווזיה נותן את הדעות המקובלות בארוחת
הערב, והולך לישון, אני יוצא עוצר וממשיך ללכת. יושב במשרד
כותב דו"ח מסכם אבל בסופו של דבר הבדידות שוברת אותי. אני
מתפטר, פנינה מעיפה אותי ואני הולך לשתות, נכנס לפאב ומתיישב
על השרפרף. זורק חצים בישיבה לאיזו שהיא מטרה קטנה לא ברורה,
זורק חץ ופוגע בנקודה עירומה על הקיר. פוגע בדיוק באמצע של
השום דבר. אני מוציא את החץ מהקיר וחוזר לשרפרף, שותה את השוט
וזורק את החץ, הוא פוגע בדיוק באותו מקום שפגע קודם, באותה
נקודה עירומה על הקיר, מתחת למטרה, חור קטן בגודל של חוד סיכה
קטנה, באמצע שום דבר. מכוון, מתכוונן זורק עוד חץ למטרה לא
ברורה וחוזר על ההחטאה.