די, מיציתי...
באמת!
הגיעו מים עד נפש.
חשבתי שזה שונה,
כשסוף סוף אני יודעת מה אני רוצה - אז זה בטח הדבר הנכון.
ואם זה הדבר הנכון - אין ספק שהוא יקרה.
כי תמיד אמרו לי, שאם משהו צריך לקרות - הוא קורה.
זה כמו לחיות בסרט. אבל אותו סרט. שוב ושוב ושוב...
ומילא זה היה סרט טוב, אבל גם זה לא.
כל פעם מחדש לחשוב שהנה - זה הדבר שחיכיתי לו,
ואז לגלות שכנראה רק אני חיכיתי לו, ורק אני חושבת ככה.
ורק אני... מרגישה. לבד. מרגישה לבד. עדיין.
ההרגשה הכי כייפית בעולם אופפת אותי לחלקיק קטן וזעיר מהחיים,
עד שלפתע אני מגלה שבלי ששמתי לב, היא הפכה להיות ההרגשה
הזוועתית הזאת שוב.
ופתאום לחיוך אין כוח לעלות, העיניים עייפות, קשה קצת לנשום,
והכל נראה כמו רשת של גומיות סבוכות - שרק מאחוריה, אולי נמצא
האושר.
ואם לא אושר, אז לפחות משהו אחר, שונה, מפתיע. לא כמו התסריט
הקבוע מראש.
כי אותו אני כבר יודעת בעל פה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.