י. נ. גריז / ברגעי-הדחק |
אני מוצא לנכון
לברוח לזכרון-החי
על אבי המנוח,
ואני נזכר איך היה
מחתל באהבה
את כפות-רגלי
ועוטפן בשמיכה
כדי שיחם לי.
המטה, מטתי,
קטנה היתה עלי,
ילד מגודל שכמותי,
והרגליים, רגלי,
צפו מאליהן
תחת שמיכת-הצמר
כמו היו להן חיים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|