שנה וחצי, אפילו כמעט שנתיים, היינו חברים. היא הייתה חמודה,
מצחיקה כזאת, עם חיוך כובש ותחת של דוגמנית. לא היה לזה סיכוי
מהתחלה. קל מדי. ככה זה אהבה ראשונה של אישה, רואה אותו
והעיניים נוצצות, רעד בגרונה כשהיא מדברת איתו, לא יודעת לשחק
את הקשה להשגה. אהבה ראשונה כבר הזכרתי?

"כבר את הולכת?" אני שואל. "מבחן במתמטיקה מחר" היא עונה. עוד
פעם היא והמבחנים... היא תלמידת תיכון מצטיינת, שלומדת כל הזמן
אבל גם מזדיינת. שבת בצהריים, יום יפהפה, אני עדיין שיכור
מהסקס של אתמול והיא הולכת ללמוד. "כוס אמק..." אני מסנן. היא
עושה את עצמה לא שומעת. דבר שמרגיז אותי לא פחות. בראש אני
רוצה שתבוא, תצעק עלי, תיתן לי אגרוף ותלך. היא פשוט הלכה.
הלכתי לאכול משהו, לעזאזל עם המאנצ'יז האלה.

יום שישי בערב, אני אצל חבר, מתכוננים לצאת לאותו מועדון
שאנחנו יוצאים כבר חודש עם אותו די ג'יי מסריח ובנות מתלהבות.
אני זורק לו: "נראה לי שזה הסוף". "וואלה? מה קרה?" הוא משחק
אותה מופתע. "לא יודע, זה כבר לא זה. הריגוש אבד. רואה את כל
הכוסיות האחרות ומסתנוור." הוא מחייך. "פלא שאתה מרגיש ככה
אחרי מה שקרה?" אהה נכון, פרט קטן ששכחתי לספר. בגדתי בה עם
שתי בחורות בלילה אחד.  אחד הלילות המרגשים בחיי. נהניתי מכל
רגע, והייתי חוזר על זה שוב ושוב. האלכוהול אשם.

"את לא יכולה לעשות לי את זה" אני אומר לה עם דמעות חנוקות
בגרון. איך הגעתי למצב הזה? לפני שנייה בכלל הייתי עסוק
בבחורות שהיו בפאב, ועכשיו זה? יכול להיות שבאמת אנחנו צריכים
הפסקה אבל אני מרגיש את הדמעות מתקרבות ומתקרבות, את הלב מתחיל
לדפוק בעצמה, הצורך בסיגריה גובר וגובר והמוח שואל מה לעזאזל
קורה איתי? אין תשובה. "אני אשתנה, אני אפסיק לעשות סצנה מכל
דבר, אני, אני, אני, אני...אוהב אותך!" הנה זה יצא. שנה היא
חיכתה לזה ודווקא עכשיו זה יוצא. זה לא משנה כלום, היא עדיין
רוצה הפסקה. אחרי שניתקנו, או יותר נכון אחרי שהיא ניתקה, אני
נשכב במיטה, מדליק סיגריה ומתחיל לחשוב. על הגוף החלק והעור
הנעים שלה. על התחת העגול והלבן שאני אוהב כל כך לנשק. על
הפטמות הוורודות שמזדקרות להן כשהיא יוצאת מהמקלחת. זה קורה לי
די הרבה. אני יכול שעות לשכב ולחשוב. בלי מוזיקה, בלי
טלוויזיה, רק האונה הימינית והשמאלית הולכות קרב אגרוף. ממש
טייסון והלבן הגדול הזה, נו איך קוראים לו? איוון משהו. איוון
הוליפילד, הוליוונדר, הולי...לעזאזל עם הגראס הזה.
כשהשמש עלתה, הלכתי לבית הספר שלה. היא חשדה אבל לא הייתה
בטוחה. כולם מסתכלים עלי. "מה הוא עושה פה?" הם בטח שואלים את
עצמם. יאללה 'זדיינו. תיכף האישה שלי תגיע, ותראו איזה כוסית
היא. כאילו שלא ידעתם. והיא מגיעה, באיחור כמובן, משחקת אותה
מופתעת, אבל לי לא אכפת כל עוד היא מחייכת את החיוך שלה. אנחנו
שוב ביחד.

כבר חצי שנה עברה מאז שנפרדנו. היא בכתה קצת, ואני הקרנתי
אטימות. זה לא שזה לא עשה לי כלום, אבל פשוט הבכי לא בא. לא
לקחתי את הפרידה קשה, והיא תמיד הייתה שם, כשאני רציתי לדבר
וכשהיא רצתה לשכב. היה לי טוב ככה. זה אמר לי שעדיין היא נמשכת
אלי ויש לה רגשות כלפי. זה בדיוק מה שחיפשתי. היה לה כל מיני
גברים כאלה שהיא יצאה איתם פעם או פעמיים, לא ממש פחדתי כי
ידעתי שהיא לא סתם תהיה עם מישהו, לא אחרי. גם לא בדיוק רציתי
לחשוב מה יקרה אם היא תפגוש מישהו. תמיד הייתי אופטימי.

הבנתי שמשהו לא בסדר. אני רוצה להיפגש איתה והיא מתחמקת.
לפעמים גם יש לי הרגשה שהיא מסננת אותי. כשאני מדבר איתה, אני
מרגיש שהיא לא לגמרי בשיחה. "אני לא מצליחה ללמוד", היא מספרת
לי. אבל תמיד היא הצליחה ללמוד. גם אחרי ריב שלנו, דבר שהיה די
בשגרה. לא יכול להיות שיש מישהו אחר... הדמעות מאז, כשהיא רצתה
הפסקה, מתחילות לעלות, והלב בריטואל הקבוע שלו מתחיל לפעום
בחוזקה. אז זהו, שיש מישהו אחר. כשהיא מספרת לי על זה שהוא
מצחיק אותה, אני מרגיש את שלושת החיצים בלב שלי. "זה התפקיד
שלך!" הלב מתמרמר.  עכשיו בלילות כשאני חושב, זה רק עליה. אני
הולך ברחוב וחושב עליה. משתין וחושב עליה. רוקד במסיבה וחושב
עליה. עליה, עליה, עליה, עליה! אני מתחיל להשתגע....
היה לי בית ריק ואמרתי לכולם לבוא אלי. נשאר למישהו כמה ראשים
מההתארגנות האחרונה. אצלי בישיבה זה כמו חופשה קצרה מהצרות
והדאגות. הכול נשכח ורק הדבר היחיד שאני חושב עליו זה הצחוקים
שאנחנו מריצים עכשיו והאוכל שנאכל אחרי זה. אחח...כמה שאני
אוהב לעשן. למחרת בבוקר, הסטלה כבר נעלמה ומה שנשאר זה הלכלוך,
הבלגן והיא. דווקא לנקות לא כזה מפריע לי.