זה היה במסיבה ההיא, נו, אז ביום הסטודנט במכללה, לא בדיוק
מסיבה אלא יותר אוסף של הופעות, אבל עדיין התחושה היא כמו של
מסיבה....
המכללה הייתה מפוצצת בבנות, מכל הצבעים הגדלים והסוגים. אבל זה
היה במהלך ההופעה של פורטרט (אלה ששרים את "את לא מבינה")
שראיתי אותה בפעם הראשונה.

היא הייתה מדהימה, יפהפיה אמיתית ובו זמנית מחוספסת כזאת,
עיינים ירוקות ושיער שחור גולש חלק כזה, עור לבן חלק, וחיוך
שיכול להדליק את השמש. היא לבשה חצאית אדומה וחולצה שחורה,
עדין
ובכל זאת מדהים.
ברגע שראיתי אותה הרגשתי כאילו רק לה חיכיתי כל השנים. לא
החלפנו מילה, ועדיין הרגשתי כאילו אנחנו מכירים אחד את השני
כבר כל החיים.

כל ההופעה היו החלפות מבטים וחיוכים קטנים, הרגשנו את הקליק.
היא רקדה עם החברות שלה, היא רקדה עם החברות שלה. התפללתי שהן
ילכו וישאירו את שנינו לבד, אבל זה לא קרה, חיכיתי וחיכיתי,
הבטחתי לעצמי שמייד כשתגמר ההופעה אני מדבר איתה, "אני לא יוצא
מפה היום בלי הטלפון שלה!" שיכנעתי את עצמי.
נגמרה ההופעה, הרגשתי שיש לי מספיק אומץ, הנה זהו, אני הולך
להתחיל איתה, הסתובבתי שוב, אבל היא כבר לא הייתה שם, לא היא
ולא אף אחת מהחברות שלה.

עבר כבר כמעט שבוע, ואני עדיין מרגיש את הפיספוס, את הרגשת
הריקונות,
למה הייתי כזה פחדן, כזה הססן!!!

אני יכול רק לקוות שניתקל איזה יום במכללה, ושאולי אז היא
תזכור אותי...