שָׁנָה זוֹ
©ל.  ברנשטיין
15.5.04

שָׁנָה זוֹ
הִרְחַקְתִּי מִבְּנִי
וְהוּא הִרְחִיק מִמֶּנִּי
לֹא בְּמִלִּים
לֹא בְּמַעֲשִׁים
אֶלָּא בִּרְמָזִים
בִּשְׁבִילִים נִסְתָּרִים
נָדַד לְדַרְכֹּו,
וַאֲנִי נוֹאַשְׁתִּי
מִלִּטְווֹת חוּטִים
שֶׁנִּפְרְמוּ מִמֵּילָא
כִּי אֵינוֹ אוֹדִיסֵאוּס
וַאֲנִי לֹא פֵּנֵלוֹפָּה שֶׁלּוֹ.
רָהִיטֵי חַדְרִי  יְשָׁנִים,
בְּאַחֲרֵי צָהֳרַיִם
שֶׁל שַׁבָּתוֹת רֵיקוֹת
אֲחַפֵּש- אוֹתוֹ מֵהַמִּרְפֶּסֶת
מִבַּעַד לַטֵּלֶסְקוֹפּ,
אֲש-ַרְטֵט דְּמוּתוֹ לְפָנָי,
מְכוֹנִית, חָבֵרָה,
אִמָּא זְקֵנָה,
דִּירָה שְֹכוּרָה.
מַה אָהַבְתִּיךָ בְּנִי.
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַּכֶּכָּה
וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
לֵךְ לְשָׁלוֹם.