היה קצת גשום בחוץ. הם ישבו מתחת לעץ הגבוה שטיפטף עליהם
בעדינות. היא נשענה עליו, נותנת לעצמה ליפול על גבו התומך. הוא
תמיד החזיק אותה כשנפלה.
הם היו שיכורים אחרי שבילו לילה במסיבה של חברים, ולא רצו
לחזור הביתה עם הריח החריף של האלכוהול מחשש שההורים יגלו. אז
הם נשארו לשבת מתחת לעץ הגבוה.
היא ציחקקה קצת, בלי שום סיבה. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה ונשק
לה. הם החלו לשחזר רגעים מאושרים ביחד מהמסיבה, איך הם רקדו
ביחד, שתו ביחד, ישבו על הספה הרעועה והתחבקו כשכולם מסביבם
התעלמו ורקדו.
הם אהבו אחד את השני, מאוד.
היה לה קר ברגליים. היא לא הייתה צריכה ללבוש חצאית מיני בערב
שכזה. הוא הציע לה את הז'קט שלו, אבל היא לא רצתה בטענה שאז לו
יהיה קר. היא הורידה את ז'קט הפלאנל שלה מעליה וכיסתה בו את
רגליה הלבנות.
היא חשפה את זרועה. היא שכחה שאסור לה.
הוא ראה את הזרוע החתוכה שלה, את כל הפצעים שהיא עשתה והוא
נגעל ממנה. הוא קפץ מיד ממקומו ונתן לה ליפול על הדשא הרטוב.
"יולי, מה קרה ליד שלך?" הוא שאל אותה והיא לא ענתה. הוא ניער
אותה בחוזקה. כאב לה. כאב שלא היתה רגילה אליו. היא אהבה אותו
והוא הכאיב לה.
הוא צעק עליה שהיא חולת נפש ושהוא לא רוצה לראות אותה יותר
בחיים אם היא לא תפסיק. היא היתה שיכורה ולא שמה לב מה אמרה,
אבל הוא שם לב.
היא אמרה שהיא לא יכולה להפסיק ושהוא לא מבין שזה עוזר לה
בצורה מעוות כלשהי.
הוא לא הקשיב לה. הוא לא היה מוכן לשמוע אותה אומרת את זה,
עושה את זה. הוא אהב אותה, אבל לא ככה.
הוא אמר שהוא מצטער, והלך. היא נשארה שם לבד, מתחת לעץ הגבוה.
ראשה מונח על הדשא הרטוב, אבל הגשם כבר הפסיק לרדת. היא שכבה
שם רועדת, לחשה לעצמה שהיא לא חולת נפש.
היא לא חולת נפש.

"יולי הקטנה שלי,
אני מצטער, מצטער כל כך על מה שעשיתי ביום שישי.
את לא חולת נפש, אני יודע. נבהלתי מזה. פחדתי, אני מודה.
בבקשה תסלחי לי. אני יודע עכשיו, אני מבין אותך.
אני אוהב אותך."
הוא כתב לה במכתב.
הוא הלך לבית שלה, נעמד מתחת לחלונה, קשר את המכתב לאבן קטנה
וזרק לעבר חלון חדרה הפתוח. הוא חיכה כמה דקות אבל יולי לא
ענתה, אפילו לא הוציאה את ראשה מהחלון.
הוא התחיל לדאוג. הוא פחד שהיא תעשה משהו שתתחרט עליו. הוא חשב
שהיא תתחרט, אבל לה לא היו כל חרטות על כל מה שעשתה עד עכשיו.
אף אחד לא ידע, היא לא דיברה.
הוא צלצל בפעמון אך איש לא ענה. נואש הוא פרץ את הדלת ורץ
פנימה. למעלה בחדרה הוא שמע מוזיקה מתנגנת, מוזיקה שקטה ויפה.
הוא התחיל לבכות כשראה את הנערה שהכי אהב מונחת מתה על המיטה
הורודה והמסודרת שלה. שמלתה היפה היתה ספוגה בדמה הבתולי.
על פתק קטן היה רשום בכתב יד רועד משהו שכנראה היא כתבה.
"נועם יקר שלי,
מכל האנשים בעולם שעליהם סמכתי, חשבתי שרק אתה תבין.
אבל כנראה שאותי אף אחד לא יבין.
אני אוהבת אותך. אני מצטערת."
הוא רצה להגיד לה שהוא הבין, אבל היה מאוחר.
ואולי בעצם, אולי בעצם רק אז הוא באמת הבין הכל.
היא לא היתה חולת נפש, היא רק קצת שונה.

29.6.04
גם אני לא חולת נפש.