צ'וצ'ה הייתה מהאלה השוות שכולם רצו.
אבל כשמקס אומר כולם, זה כולם! מילדים קטנים שעוד לא עזבו את
הציצי של אמא עד לזקנים שבאו לאסוף את הילדים שלהם מהגן ופגשו
אותה בדרך.
צ'וצ'ה הביאה למקס את המוזה. אפשר להגיד הראתה לו את האור.

כשהיה איתה פשוט הכל הלך חלק, היו יוצאים לו כאלו משפטי דון
ז'ואן שהיו שובים לכל אישה בעולם את הלב בשניות, אבל על צ'וצ'ה
זה לא עבד. היא כנראה כבר הייתה רגילה למשפטים באיכות.
צ'וצה' תמיד הביאה למקס השראה, לא משנה מתי, בזכותה בכלל הוא
התחיל לכתוב כי פתאום זה בא לו ברגעים הכי מוזרים, הוא היה
חוטף הברקות כאלה והיה יוצא לו סיפור או שיר או סתם חמשיר
חמדמד.

ונחזור לצ'וצ'ה.
צ'וצ'ה הייתה נורא יפה, אפילו אפשר להגדיר אותה מושלמת.
היא הייתה מאלה שהיית יכול לשבת מולן יום שלם ורק להסתכל עליהן
ולהתפאל מהיצירה היפיפיה ביותר של אלוהים.
אבל מקס לא אהב אותה בגלל זה, הוא אהב אותה כי היא הייתה
מתוקה. אפילו יותר מתוקה מהנשיקות סוכר האלה שאבא היה קונה לו
כשהוא היה קטן כשהיו הולכים לסופר.
היא הייתה מאלה שהיו מתקשרים אליהן אנשים באנונימיות רק בשביל
לדבר איתה, לדבר עם האלילה, ואז ללכת לספר לחברה איך הם עבדו
על צ'וצ'ה, היפה בנשים.

כשמקס גילה אותה התחילו איתה מלא אנשים, מכל הגילאים ומכל
הדתות. אנשים כל הזמן התקשרו אליה כשהם היו באמצע, אבל לא היה
לו אכפת. הוא היה מהופנט מהיופי שלה, מהחיוך הכובש..
אבל למרות שהיו לה אולי מלנת'לפים מחזרים, היא בחרה בו ועכשיו
הכל כבר שונה. הוא אפילו שמח כל היום.

אולי זה היה בגלל שהוא חמוד או אולי בגלל שחשבה שיש לו עיניים
יפות ואולי, אלוהים סתם התחיל לאהוב אותו. גם לו מגיע לא?!