"את יודעת אמא, כולנו ילדים של החיים..."(שלום חנוך)

מתוך ארגזים...
שוב הכל חוזר.
זכרונות שארזתי בלית ברירה.
סידרתי אותם, אחד על גבי השני, עטפתי בעיתונים, שלא ישברו...
ברגע של מבט אחד, שוב עולים במעלה הגרון,
צפים בעיניי ומוכיחים לי שאין בהם אפילו סדק אחד
הם נשארו שלמים כמו ביום שנוצרו.
הכל חוזר. הדמעות שזולגות ומרטיבות הכל,
גורמות לזה להרגיש כל כך טרי.
כל כך כאילו ממש עכשיו אמא עוזבת את הבית בפעם הראשונה...
והכל שוב מתפרק לאלפי חתיכות מבין הידיים שלי
כשהבכי מתעצם, מסך הדמעות שוב מפריד ביני לבין העולם.
דרך מחיצה, נשאבת אל אותה תחושה ישנה,
הכאב החד שעד עכשיו לא למדתי איך לשאת.
נשברת בפינה, לעצמי, כשאלפי חתיכות מפוזרות סביבי
ומבפנים הרגשה של מועקה גדולה.
החתיכות האלה, שפעם היו עצם אחד שלם
שיכולתי לקרוא לו 'משפחה'
והיום הן שבורות, מרוחקות...
והמועקה עומדת יציבה, אי אפשר להזיז אותה ממקומה.
בעוד שבועיים גם חגי אורז מזוודה וטס רחוק מכאן.
גם זה מרגיש טרי כל כך.
כאילו זאת הפעם הראשונה
שהוא פשוט יעלה על מטוס ויעלם לנו לפרק זמן ארוך מספיק
כדי שגם המחנק שבגרון שלי
שעולה בכל פעם שאני רק חושבת על הגעגוע הארור,
גם הוא מרגיש כאילו זאת הפעם הראשונה שאני מנסה להתמודד
עם הידיעה ששוב אשאר פה לבד קרועה בין שני הצדדים,
מתבוננת במה שנשבר לי מבין הידיים
כשאני רק רוצה לחבק. לאסוף את כל השברים, ולהדביק אותם מחדש.