מוסיקת הרחובות. זה אחד מהרגעים היותר נדירים שבהם אתה שוכח
מגופך, מהמקום ומהשעה, שומע ג'אז נפלא ופשוט ממשיך ללכת
כשהמוסיקה מתנגנת בראשך ואולי גם סביבך.
קלידים מקפצים בקלילות, תיפוף עייף, נגינת החצוצרה המצפצפת
ומתעקשת לחדור עמוק לעור התוף שלך, בס מכוון ורציני במלאכתו
ושוב חוזר לקלילות המאפיינת את שאר הכלים בעת נגינת כל הג'אז
הזה, ואתה ואני רוקדים במרכז הרחבה הקטנה והמאולתרת, מוקפים
בנגנים שלוקחים הכל בקלות, ממש כמו נגינתם המאולתרת והמשתנה
וחוזרת מדי פעם בווריאציות שונות.
אנחנו מתאחדים ומתפזרים, נחים אך עם זאת רוקדים, שוכחים את
המקום והזמן, חיים את הכאן. שעות ארקוד איתך, הלוואי ורקדתי
לנצח.
אתה, אני והנגנים נמצאים בכל מקום עכשיו, כי הזמן כבר לא חשוב
לאף אחד מאתנו. אנחנו מכורים לכל זה.
מוסיקה עצובה מתנגנת ואני אוהבת ואני צוחקת ועוצמת עיניים
ורואה אותך מולי ונזכרת שאת הרכבת שלנו איחרנו מזמן...