צואה ונוזל לא מוגדר זורמים על האספלט המרפד את רצפות השירותים
ההזויים, מיד לאחר חדר שנראה כמו "מאחורי הקלעים", רק שהוא לא.
זיכרון צף בריח רע, בדיוק כמו הזוהמה שאני נמצאת בה, שכן אולי
הייתי בה, צועדת ממש שם, גם בעבר.
פוסעת אט-אט, על קצות האצבעות, שלא להרטיב בגסות את הקצוות של
המכנס, שידוע כמנקה מדרכות ושאר מזיקים ברגע שמחוכך באדמה עליה
אני דורכת.
פותחת דלת, אך ישנו מכשול! סתימה, אסלה. סתימה, שמכוסה
א-אסטטית בנייר שירותים זול שלא עושה נעים, במיוחד כשמקנחים את
האף.
דלת שניה. מפחדת להיתקל בעוד ביש מזל שכן עלול יהיה להיות
הגורם הסופי שידחוף אותי לשיגעון של מצבי רוח לא סימפטים. למזל
הסדר הקוסמי, קיבלה אותי אסלה בפנים צנועים למדי. אין סתימה,
יש נייר בגלגלת וביוב קצת פחות מזוהם ממה שקורה מחוץ לתא
שבחרתי לבלות בו את 5 דקות הבאות.
שתן, צא החוצה.
תמיד משתינה בשקט. שונאת לשמוע את הצלילים של השתן שפוגעים
באגם שבאסלה.
תמיד משתינה לאט שהשתן יצא בזרם אחד - באריכות - כמו נשימה
ארוכה לחימום הסרעפת.
מלווה נייר מהגלגלת. נייר זול שלא נעים. אומרת שלום לתא. מקווה
לא להגיע אליו שוב, לא היום, לא אף פעם. מטהרת ידיים עדיין על
קצות האצבעות.
מתבוננת במראה. מתקשה להאמין שכך אני באמת נראית. לך, לך ולי
כשאני מביטה בהשתקפות שלי. מנסה כמה פרצופים, כאלו שאני עושה
כשאני מדברת עם אחרים, לראות אם זה כך, כמו מתי שאני מדמיינת
אותי. תמיד חשבתי שאני איזו בלונדינית כזו, קצוצת שיער והרבה
עגילים בכל הגוף. חשבתי שאני יותר גבוהה, קצת יותר שמנה והרבה
יותר מכוערת.
מסיימת האחדות עם החיצון שלי. אומרת שלום לסירחון, לזוהמה.
אפשר לשים כף רגל שלמה, אפשר לדרוך בביטחון, אפשר לנשום עמוק
עכשיו, אפשר לחזור להיות עצם, אפשר להמשיך לבהות. |