לפעמים אתה הולך לאיבוד.
והכי אבסורדית זו ההבנה העמוקה שזה המקום שהכרת הכי טוב.
פעם היית מצליח, אחרי אימונים מפרכים, להעלם ולברוח בלי שאף
אחד ישים לב.
ידעת להתאדות מהמציאות לתוך העולם שיצרת בשילוב בלתי נתפס.
היית ילד קטן שנעלב כי פגעו בו.
היית מאהב חסר מעצורים.
היית אלים וברוטלי כמו חיה, ועדין והיסטרי כמו אישה.
לא היית חייב דין וחשבון לאף אדם בעולם, לאף דיעה או מוסכמה
חברתית מקובלת.
לא היית עבד לאף אמונה או מחשבה הגיונית וגם לא לאיש שהחליט
מי נורמלי ומי מטורף.
היית עבד רק לעצמך, רק לפחדים והסיוטים שמאז ומתמיד הפחידו
אותך אבל סרבת להתנתק, איך תיפרד מהחבר הכי טוב שלך, הוא הכיר
אותך יותר טוב מכולם.
יותר טוב מהחברים שהכירו בעיקר את מה שהיה להם נוח להכיר ואת
כל השאר או שהכניסו לשקית זבל או שעטפו באריזת מתנה כל כך יפה
שאפילו לך כבר היה חבל לפתוח.
ומה שקרה, אולי ביזארי לחלוטין ואולי טרוויאלי, אבל פשוט
התפצלת.
חצי אישה חצי גבר, חצי מטורף חצי נורמלי, חצי חי וחצי מת,
ועצוב ושמח ומיואש ומוטרד ומפחד,מפחד מהרגשת השלמות הטוטאלית
שמתהווה ומתחזקת ופשוט אומרת לך בצורה הכי ברורה ופשוטה
שאין לך מושג מה לעשות עם עצמך הלאה.
ואז, בתוך אווירת האימה והשקט הנפשי, בין אפלולית לאור
מעומעמם שמאיים להיכבה, לבין עשן סמיך,מחניק ומנשים כאחד
בתוספת צלילים מתאימים של אקסטזה-בין עילאית בין תהומית
ושילוב נכון של מטשטשי מציאות-
ואז אתה שם.
בתוך עולם, אם אפשר בכלל להגדיר אותו ככה כי ההגדרה הכי טובה
תהיה פשוט נטולת הגדרות כי הוא פשוט נטול כל.
נטול כל ומכיל בתוכו הכל.
את כל התכולה שסרבו לראות, כל הטמא, הלא מוסרי, האלים, הנוגד
אמונות, הבונה ומפיל תיאוריות עולם שלמות,כל הלא קונבנציונלי
ומה שגובל בטירוף, כל טיפה של אנושיות שלא נכללה בתבנית
המוגדרת מראש, שפשוט לא עמדה בסטנדרטים של שפיות.
וסליחה על החוצפה של עצם המחשבה, שלא לדבר על ההתיחסות בכתב,
אבל איפה אפשר למצוא את האיש ששבה כל כך הרבה אנשים, בכמיהה
והערצה והפך אותם עבדים מרצון, מרצון קולקטיבי לצבור במהלך
חייהם את מירב השפיות שרק ניתן, איפה הוא, הוא חי במגדל
השפיות שלו-עצמו?
בדיוק הלכת לאיבוד בתוך הריק הפרטי שלך, הפכת לשפוט של
האידיליה המתבקשת והחלטת בתת מודע שבמרוצת השניות הפך למודע,
שתלך עוד צעד לקראת המודל הנכסף.
וכל הצבעים כבר לא מעלים בי את אותה אסוציאציה וכל אחד קיבל
הגדרה חדשה שאין לי מושג או רצון להביע במילים נשגבות.
נתקעתי איפשהו באמצע, בין האידיליה לבין האשליה.
אני עדיין על הדרך, נכונה או מוטעית, מלווה בעיוורון שיצרתי
בטבעיות מלאכותית.
בואו תספרו לי, חכמי עולם, מצילי אנושות, הוגיי דעות
ורעיונות, תפרסו בפניי את התיאוריות חובקות העולם שלכם.
במיוחד אני נלהבת לנוכח המחשבה שהעולם בכללותו נורמלי, שהרי
לפניו מתקיים הפורמט של האדם הנורמלי, השפוי בדעתו.
מלחמה היא נורמלית.
עוני הוא נורמלי.
רצח וסבל ואלימות הם הרי גם נורמלים.
ובתוך כל הנורמליות הזאת יש תחושה של חוסר אונים, מודעות
מוחלטת לסבל, עד לנקודה של רצון למות.
ובשניה אחת אתה אינך מבין השפויים עוד.
ושוב אתה הופך להיות עבד לפחדים והרצונות ולתחושות,
לטוב, למטורף, לרע ולשפוי.
למציאות החלופית ולעולם שלך.