נולדתי אל תוך העולם הזה,
שבו פגשתי אותך,
בלי ציפיות או בקשות.
ועכשיו, כשכבר גדלתי,
חשבתי שאולי יהיה נחמד,
אם נהיה יחדיו.
אבל המציאות קשה מדי,
נותרתי לבד,
יותר מדי זמן.
ועכשיו הזמן עבר,
לא שלי,
כבר לא משחק ילדים.
אני משחקת תופסת,
עם הפחדים.
אך תמיד מפסידה,
הם תפסו אותי.
הפצעים לא מגלידים,
הפחד חודר עמוק מדי,
והכאב מחזיר אותי,
כל הזמן אחורנית.
יש חשש ויש תקווה,
אולי לעולם חדש...