הנה היא. טלטל שלי. רובצת לה על הכורסא. היא כנראה עייפה.

התרוצצה לה בבית במשך כשעתיים. היא אוהבת לרוץ אל הספות ולשכב
עליהן. כשאני מגיע ומנסה לתפוס אותה היא קמה ורצה אל ספה אחרת.
אם אני מספיק מהיר אני יכול לתפוס אותה כשהיא על ספה ואז היא
נכנעת. אני זוכה אז לחבק אותה. אני כל כך שמח שהיא שלי - טלטל
שלי.

לפעמים אנחנו מתהפכים. אני מרגיש אז את הלחץ המוכר על חזי ועל
בטני. זאת טלטל שלי - היא עליי. אני מלפף את זרועותיי סביבה
ולוחץ אותה אליי. אני שומע את הנשימות העדינות שלה. אני מביט
בפניה החמודות. ושוב אני נמלא שמחה על כך שהיא שלי. אני לא
מסוגל לדמיין חיים בלעדיה. היא הרי הטלטל שלי - היא איתי מאז
ומעולם.

טלטל שלי אוהבת אותי. אני יודע. היא אמרה לי. לאחרונה היא כבר
לא אומרת את זה כמו בעבר, אבל אני מרגיש את זה כשאני איתה.
ואני איתה כל הזמן. אני מלטף אותה, והיא עוצמת את עיניה. היא
נהנית. היא מקדשת כל רגע שלה איתי כמו שאני מקדש כל רגע שלי
איתה. ההתלהבות שלה ממני לא פחתה אף פעם. זו רק דאגה מרושעת
שלי.

היא כועסת עליי לפעמים. לא כעס אמיתי, אלא כזה שבא מאהבה. אני
פוחד שהיא תעזוב, ואני אומר לה את זה, והיא כועסת עליי. הכעס
שלה גורם לי להתנצל. והיא תמיד סולחת. לפעמים אחרי כמה דקות.
לאחרונה אחרי זמן רב יותר. כשהיא כועסת היא לא נותנת לי לחבק
אותה. היא מתחמקת. וכשהיא סולחת היא מחבקת אותי בחוזקה. ואני
מחבק אותה. ואני בוכה. אני בטוח שגם היא בוכה, אבל אני לא מעז
להסתכל, כדי שלא תראה אותי. אבל היא הצליחה לראות אותי. היא
סקרנית. יותר מדי פעמים היא ראתה אותי בוכה. ותמיד זה היה
בגללה. שתראה. שתדע כמה אני אוהב אותה. את טלטל שלי.

לפעמים יש לי צורך לחבק אותה. אני מפריע לה בזמן עיסוקיה. אני
נושא אותה אל המיטה ומשכיב אותה עליי. אני מצמיד אותה אליי.
לאחרונה היא קמה ובורחת. למה היא בורחת ממני, הטלטל שלי? אני
אוהב אותה. אני רק רוצה לחבק אותה. אחרי מספר נסיונות היא
נכנעת. היא שוב עליי. ושוב אני מרגיש את הלחץ המוכר על החזה.

אבל טלטל שלי קלה מדי.

מה קרה לה, לטלטל שלי? נדמה לי שמשהו השתנה. לא תמיד היא נראתה
כפי שהיא נראית היום. היא הייתה יפה יותר. היא השתנתה קצת. מיד
נבהלתי. אבל הרגעתי את עצמי. זאת טלטל שלי. אז מה אם היא
משתנה. היא לא תעזוב אותי. אבל למה היא לא נותנת לי לחבק אותה?
אני רק רוצה לחבק אותה. זה הכל. בבקשה, רק תני לי לחבק אותך.
ושוב אני בוכה. אני רגיל לכעס שלה. היא כנראה כועסת שוב. והיא
רואה שאני בוכה. והיא לא סולחת. אני כל כך צריך לחבק אותה.
ושתגיד לי מילים שאני אוהב לשמוע.

אבל טלטל שלי כבר לא מדברת.

לפחות אני יכול להתבונן בה, ולהזכר בזמנים הטובים שלנו ביחד.
ולפעמים אני מצליח לחבק אותה, ואני מתמלא שוב אושר רגעי. היא
בורחת לאחר זמן קצר. אבל את האושר שלי היא מספקת לי. היא עדיין
אוהבת אותי, הטלטל שלי. היא לא תעזוב אותי לעולם. היא לא אמרה
לי את זה, אבל אני יודע. היא לא מסוגלת לעשות לי את זה. ואין
לה סיבה. היא השלימה עם העובדה שהחיים שלה הם איתי ויישארו
איתי לעד.

אני בוכה לעתים קרובות יותר. אני כבר לא מסתיר את הדמעות. והיא
מביטה בי ולא אומרת מילה. יותר מדי פעמים היא ראתה אותי בוכה -
הטלטל שלי. ותמיד זה היה בגללה. אבל היא כבר לא מחבקת אותי
כשאני בוכה. לכן עצוב לי כל כך. אני לא צריך להיות עצוב. טלטל
שלי לא עזבה אותי. היא רק השתנתה קצת.

מבעד לדמעות אני רואה שוב את דמותו של הכלב שלי. אני ניגש
אליו. דמעה נופלת על ראשו. אני מתכונן להרים אותו, והוא כבר
מנסה לברוח. אבל אני מספיק לתפוס אותו. טלטל שלי. תבטיחי לי
שלא תעזבי אותי לעולם.