סיגל עבדה בתור מדפיסה בשעות אחה"צ. משרה חלקית של סטודנטים.
עבודות סמינריוניות, דוקטורטים אפילו. והיא כותבת מהר. כותבת
בקצב של ריבוא מילים בדקה. וכל פעם כשהגיע סוף השבוע הייתה
נשברת קצת, כמו  מראה ישנה שנסדקת קצת ככל שעובר הזמן. וברקע
היא שמה פינק פלויד.
כל כך התרגלה לעבוד שהיא כמעט לא צריכה להקשיב כבר למילים
שבקלטת או לקרוא את המשפטים שבכתב היד. המילים יוצאות כמו
מעצמן, מתחת לאצבעותיה המקישות בקלילות על המקלדת.
אולי היית צריכה בכלל להיות פסנתרנית אמר לה יובל כשראה אותה
עובדת פעם אחת. רכונה על המקלדת, עיניה עצומות לפרקים
והאוזניות כמו קונכיות על אוזניה.
פעם המילים היו שלה. חברות מנחמות וטובות. לא רק מילים שעפות
בחלל החדר כשמבטאים אותן אלא דווקא אחיותיהן המעוצבות, הלכודות
בתוך מבנה הכתב: אלה שעל קופסאות הקורנפלקס, אלו שעל מודעות
החוצות, ובמיוחד אלו שעל דפי הספרים. לכתוב מילה ולהגיד אותה
זה לא אותו דבר. יש משהו חושני כמעט בהתעקלות הזו של האותיות
על הנייר, שמחובר לצליל המילה באופן מדויק. מילים כמו גבעול,
תבונה, צליל, הרהור; מילים שנגמרות ב-אה, כמו כמיהה, געגוע,
תקווה, שלווה, שהלב קצת נדרך אחרי שאומרים אותן, ונמתח
בעקבותיהן מחוסר-נשימה: כמה, מתגעגע, מקווה. מילים שנגמרות
ב-אום, כמו - פתאום, לחלום, לטעום, לפעום; מילים ב-אוץ - קוץ,
בוץ, מוץ. לחפוץ...

סיגל עייפה כל הזמן. היא לומדת ועובדת ולומדת ועובדת. כמעט
שאין לה זמן לחשוב. לפעמים יש לה זמן להרגיש.
ואין לה פנאי, כילי, מתי, די. וגם אין בזה משמעות, רק עייפות.
בלות. עמימות, ריקנות.  כמו דבורים המחשבות שלה בתוך הראש
מזמזמות, מהמהמות, מסתחררות
והיא עייפה כל הזמן.

אורי החבר שלה לשעבר התקשר יום אחד. הוא רצה לדעת מה שלומה.
היא לא ידעה מה לומר. אני לא שומעת את עצמי אורי. אני לא שומעת
אותך. הלו, הלו, הלו, איז דייר אני בודי אין דייר? הוא אמר לה
שהוא ישמח להיפגש. לשבת לדבר ככה סתם. לשמוע מה העניינים. היא
אמרה לו שאין לה זמן עכשיו אבל שאולי ינסה שוב בסוף השבוע.
ובצהרים של יום שישי נרדמה מזיעה וחלמה חלומות משונים. היו שם
אנשים שלא הכירה וכולם דיברו אליה ורצו ממנה כל מיני דברים.
היא לא הבינה כלום. היא קמה מתנדנדת. שטפה פנים והשעינה את
הראש על הכיור. כל מיני מילים התרוצצו שם ורצו לצאת אבל היא לא
ידעה איך לתת להן, לא ידעה מה לעשות. טיפה של מים טפטפה מקצה
האף אל הסנטר ואל מפתח הכותונת שלה. היא הרימה את הראש והסתכלה
במראה המוכתמת של חדר האמבטיה, בפנים הנפוחות והעייפות שלה. לא
הבינה מה קרה. איך פתאום היא כבר בת 25 ומרגישה כל כך זקנה. כל
כך משומשת.

ואז הטלפון צלצל. הלב שלה קפץ ופעם. בום-בום, בום-בום. בתוך כל
הריקנות הזאת יש לב שפועם. והוא עדיין שם, ממתין לה בסבלנות
שתרגיש בו.
הטלפון המשיך לצלצל, לצלצל, לצלצל...
סיגל הביטה על עצמה במראה ישר לתוך העיניים. הצליל של הטלפון
התעמעם וגווע. משהו שם עדיין פועם. מצלצל, ,מצלצל, מצלצל...
ופתאום היא הבינה משהו שהיה אפילו יותר ממילים. היא הבינה את
הדבר הזה שאין לו שום צורה של אות, אין לו קו ואין לו צליל.
והיא חייכה.  

איך להסביר את זה? איך לכתוב את זה? אין בכלל דרך להגיד את זה
אפילו עם כל המילים בעולם. אבל צריך להמשיך לנסות.
ובינתיים?
פשוט תכתבי.