גרתי אצל ניר באותה תקופה. השתחררתי מהצבא אחרי שנתיים קבע,
ובלי הרבה כסף. ניר עבד ב- IBM והייתה לו דירה גדולה. הוא
בהתחלה שכר אותה עם שותפה, אבל תוך חודשיים השותפה נהייתה חברה
שלו, רבה אתו ועזבה. החוזה היה לשנה, ניר במילא הרוויח הרבה
כסף, ולא היה לו כוח לחפש שותפה חדשה, כך שהוא נשאר עם דירה
גדולה. אני נכנסתי באופן "זמני" כשותף - לא שילמתי שכר דירה,
אבל לניר זה לא ממש היה אכפת. מצאתי עבודה בחנות פרחים, כדי
לחסוך כסף לטיול.

זאת לא הייתה עבודה קלה - רוב היום העברתי ארגזים, פרקתי את
הטנדר, והעמסתי את הטנדר. התחלתי בשש וחצי בבוקר, סיימתי בחמש
וחצי. הייתי חוזר לדירה, מתקלח, ישן שעתיים, ואז בדרך כלל סתם
ישבתי עם ניר - שתינו בירה, עישנו גראס וראינו טלויזיה.

בשיא המשבר בהייטק IBM החליטה לשלוח את העובדים שלה לחופשה
בכרתים. נשארתי לבד בדירה לכמה ימים. הלבד הזה גרם לי להתגעגע.
לא התגעגעתי לניר, אלא לתקופה אחרת. התגעגעתי ללילה בו החלטתי
לנסוע לים. עשינו אימון ברמה, ואני לא זוכר למה, אבל בשעה
שתיים בלילה התברר לי שלמחרת יש לי יום פנוי. פתאום רציתי ים.
לא סתם ים, אלא הים של הבית, החוף המוכר שהעברתי בו שעות רבות.
לא החלפתי אפילו בגדים, לקחתי אוטו פנוי מהגדוד, ונסעתי. נסעתי
די מהר, אבל לא מהר מאוד, והגעתי לחוף תוך שעה וחצי. הורדתי את
החולצה ונשארתי רק עם מכנסי הב'. רצתי לתוך הים, וכשיצאתי
ראיתי מדורה קטנה, ולידה ישבה תמר. ככה הכרנו.

התחשק לי עוד פעם לנסוע בלילה לים. נסיעה ארוכה שבסופה מי מלח.
אבל מה לעשות שהחוף נמצא כרגע במרחק 10 דקות ממני. לקחתי שתי
בירות גינס מהמקרר וירדתי לים בדייהו החבוטה שלי. הרדיו היה על
גלגלצ, והתנגן שיר שלא הכרתי. מבעד להפרעות בקליטה זיהיתי את
השורה - "הדבר היחידי שנשאר לי במוח זה חול". האירוניה שעשעה
אותי. דמיינתי את עצמי מגיע לים ומוצא שם מישהי. אני אתאהב בכל
מי שתמצא בחוף בשעה הזאת. דמיינתי אותנו יושבים בחול, שותים
בירות, מתנשקים. אני מנשק את עורה המלוח ואת שערה.

בסוף אפילו לא נכנסתי לים. הסתובבתי על החוף איזה שעתיים,
שתיתי את הבירות, ואז כבר הייתי צריך לחזור לדירה, להתקלח
וללכת לעבודה.