כבר כמה חודשים אני חופר באהבה נכזבת.
בזמן האחרון התחלתי לפחד מזה. התחלתי לחשוב שאולי האהבה הזו
אמורה להיות אהבה מרחוק, והיא לא תפעל בשום צורה אחרת, ובצורה
מקבילה, רק קשר יביא לסוף האהבה הזו.

מכאן הגעתי לפחד מהעובדה שאולי אף פעם לא אפסיק לאהוב אותה, כי
אני יודע שלא יהיה בינינו כלום, כלומר, לא יהיה מה שיביא לסוף
האהבה. אני מפחד שלא אוכל להשתחרר מזה, ואהיה תפוס עליה תמיד.

אני לא אוכל להמשיך הלאה, וההתעסקות בה והמחשבות עליה ימשיכו
לרדוף אותי. הפחד הזה יותר ויותר מתאושש בי, ואני מתחיל מכאן
לפחד שלא אגיע לשיא רגשי במצב הזה. אני אסביר את עצמי: אם המצב
הקיים ימשיך (מה שיותר הגיוני שיקרה), לא יהיה מה שיוציא אותי
מזה ואני אשאר בדיפרסיה מתונה ולא אגיע לשיא. לעומת זאת, במצב
ההיפותטי והלא סביר בעליל, שבו משהו יקרה בינינו, הרגשות שלי
ייעלמו כי זה כבר לא יהיה מרחוק, וכך שוב לא אגיע לשיא הרגשי
המיוחל. כך או כך, אני נשאר בדיכאון הזה ששורר בי כל הזמן הזה,
ומביא לכך שסוף סוף הרגש וההגיון שלי מתחברים, רק לכיוון
השגוי, והם מביאים אותי למצב רגשי עוד יותר גרוע. אהבה נכזבת
היא מעגל מרושע שאין לצאת ממנו, וככל שמנסים, מתעייפים רגשית,
ומאבדים את שביב שמחת החיים שפעם פעמה בפנים. רק תסתכלו עליי,
פעם הייתי אדם הרבה יותר שמח. כנראה שנכון המשפט שאומר כי
פסימי הוא אופטימי בעל ניסיון.