את יודעת במה נזכרתי?
נזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו.
היה לנו את כל הבית לרשותנו, היינו לבד, אני את ועוד כמה
אנשים, ישבנו אצלי בחדר, הם דרשו שוב ושוב קפה, אייס קפה ליתר
דיוק. בסוף נכנעתי, אז ירדתי למטבח להכין, ואת? את הצטרפת
לעזור לי.

אחרי חיטוט קצר בארון מצאתי, קופסא עגולה כזו בצבע תכלת, אם
נאמין למה שכתוב בתווית, צריך להיות אייס קפה בפנים.
את פתחת את הקופסא תוך כדי הסבר קצר על נפלאות האייס קפה.
"איפה החלב?", "במקרר, מן הסתם" עניתי תוך כדי שאני מגיש לך את
החלב. הייתי מרוצה מהמהירות שבה שלפתי אותו מהמקרר, טיבו של
אדם נמדד על פי שלושה דברים: אופי, מראה, ומהירות שליפה של
קרטון חלב מדלת מקרר, אז למה שאני לא אהיה מרוצה?

ברקע שמענו את כדור הביליארד הלבן פוגע במשולש הכדורים שעל
השולחן, הבנתי שהם כבר יצאו מהחדר והשתלטו על הקומה שמעלינו.
בין לבין הסברת לי איך מכינים קפה, לא ידעתי איך זה עובד, למה
שאני אדע בעצם? אני בכלל לא אוהב קפה. אני אוהב שוקו ואני אוהב
אותך, זה הכל.

"קרח?"
לא הייתי צריך לעשות כלום, את כבר ניגשת למקפיא לבד, הרגשתי
כמו אבא גאה שהילד שלו למד לקשור את השרוכים בנעל ומיד הרגשתי
שזה מטומטם להרגיש ככה, הקופסא של הגלידה הפריעה לך בדרך לקרח.
זה לא בגלל שהיא באמת הפריעה, אלא פשוט כי הייתה בה גלידה. חצי
דקה אח"כ אנחנו כבר ישבנו ליד השולחן, כל אחד עם הכפית שלו,
וקופסת גלידה אצלך ביד, כאילו שזה לא היה צפוי.

הקופסא הייתה כבר קודם רק חצי מלאה, זה בחיים לא היה מספיק
לכולם, אז אכלנו לבד, מה שהם לא יודעים לא יפגע בהם. זה היה כל
כך כיף, לשבת איתך, רק איתך, לדבר, לבהות בחיוך המהפנט שלך. לא
הייתי לחוץ וזה הפתיע אותי, בראש שלי כבר ראיתי איך זה קורה,
ראיתי את עצמי מחזיק לך את היד בשתי ידיים, עומד מולך, את ישבת
מולי, על השולחן... הסתכלתי לך בעיניים, ראיתי את זה כבר קורה,
איך שאני מחבק אותך ומנשק לך את המצח, ואז השפתיים שלנו
נפגשות, קפואות אחרי חצי קופסא של גלידת מוס שוקולד, צמרמורת
אדירה מתחילה לי במרכז הגב, בדיוק איפה שהיד שלך מלטפת אותי,
עולה ויורדת. אני עוצם עיניים, מתמסר לתחושה המדהימה הזאת.
זהו, אחרי כמה שניות אני חוזר למציאות, הלב שלי דפק כאילו
שברתי הרגע שיא עולמי בריצת 100 מטר, כל הגוף שלי רעד,
ובינתיים, את כבר קמת מהשולחן וחזרת למלאכת הכנת האייס קפה.

אני לא יודע אם התאכזבתי. אמנם אכלתי את עצמי מבפנים על זה
שפספסתי את ההזדמנות שלי בשביל איזה חלום מטופש, מצד שני לא
היה לי את האומץ בכל מקרה.
ביקשתי ממך שלא תדברי על הגלידה, לא היה לי נעים בתור מארח.
הסכמת, גם את ידעת שזה לא בסדר.

הגענו למעלה סוף סוף עם הקפה, החדר שלי אפילו יותר מבולגן מאיך
שהשארתי אותו, המערכת שלי משמיעה מוסיקה מחורבנת, אבל זה לא
מפריע לי, אני יכול לחיות עם זה. כמו חיות רעבות הם התנפלו על
המגש עם הקפה והעוגיות, "מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?" הוא שאל
בפה מלא.

הסתכלת עלי במבט מתנצל, כבר הבנתי שאת רוצה לספר את האמת,
הנהנתי בראש, מה כבר רצית בסך הכל? לספר להם שלא השארנו להם
גלידה... ואני? אני בסך הכל רציתי לספר לך על הנשיקה הראשונה
שלנו.