"אני רחוק ממך, אני מרגיש אבוד. מתי תחזרי יפה שלי?"
זה מה, שהוא כתב לי. מתוק, לא?
אני זוכרת כמה פעמים שדיברנו על זה שאני הולכת, והפעם הבאה,
שנתראה, היא רחוקה, אם בכלל. כל יום הוא כתב לי משהו, ובסוף כל
שבוע הוא נתן את ערימת המכתבים לאימי, שתקרא, תאשר ותעביר לי.
אימי לא תמכה בקשר הזה שלנו. היא סברה, שהוא חלק מהסיבות
שבגללן הגעתי למקום האבוד הזה, שכולם חשבו שירפא אותי. אבל
דעתה של אימי לא עניינה אותי כל כך, נדמה כי מאז שנולדתי רק
נזק היא גרמה לי.
מה הם יודעים...
אני זוכרת שהייתה פעם אחת, עוד לפני שהתחלתי ליפול, ששכבנו
שנינו על המיטה, עייפים ומותשים, והוא שאל אותי משהו שכה נגע
בי. זה היה אחרי כמה שבועות של היכרות. לא ממש ידענו הרבה אחד
על השני, נראה כאילו הקשר היה חזק עוד מלכתחילה.
הוא שאל אותי אם אני יודעת לבכות.
מבחוץ נראיתי תמיד טיפוס חזק, ששולט בעולמו, בתחושותיו
ובמחשבותיו, שתמיד יודע מה הוא עושה ולאן הוא הולך. זה מה
שתמיד הקרנתי. בלי שום כוונה.
אבל הוא, הוא ראה מעבר לזה, הוא ראה בעיניי את מה שאני לא
ראיתי בהן. מדהים עד כמה שהוא הכיר אותי.
כל לילה הייתי שוכבת על המיטה הקרה ההיא ומדמיינת אותו לידי,
אותנו, שוכבים מחובקים, לא מסוגלים להרפות. כמו בלילות שהיו
אז.
הוא כתב לי פעם, שבניגוד למה שאני כנראה חושבת, הוא לא מתראה
עם אחרות, כמנהגו לאורך כל הקשר. הוא הרגיש, שאני אבודה ומחפשת
אותו, והוא לא היה מסוגל להרשות לעצמו "להתחבא בזרועותיה של
אחרת". העניין הזה מעולם לא הפריע לי כל כך, אחרי הכל אלה רק
קשרים פיזיים, אבל ההתנזרות הזו שלו לנוכח חולשותיי פשוט גרמה
לי לטבוע עוד יותר בעולם הפנטזיה הזה, שהכנתי לעצמי לרגעי
חולשה במקום הנוראי הזה.
הוא היה הראשון, שהבחין כי משהו לא בסדר בי. הוא היה הראשון,
שעלה על התופעה שהתפתחה בי ועל ההתדרדרות, שאליה נסחפתי כל כך
מהר. הוא היה הראשון, שרץ לרפא אותי והראשון שישב לידי כל לילה
עד שאירדם, שלא אזיק לעצמי. הראשון והיחיד. הוא יהיה הראשון,
שאליו ארוץ כשהכל ייגמר.
אחרי שכולם כבר שמו לב וזה הפך להיות גלוי יותר ממה שציפיתי,
הוא זה שהרחיק אותי מההמון ושמר עלי קרוב קרוב, עד שנלקחתי
מידיו בכוח. הרגשתי כל כך מוגנת, הוא היה כמו אח, הוא היה כמו
אלוהים.
הרגשתי שבשבילו אני מחלימה, ולא בשביל אף אחד אחר. אפילו אני
כבר לא הייתי חשובה וראויה להחלמה בעיניי. לכן ההחלמה שלי לא
הייתה אמיתית, ובלית-ברירה למדתי לחיות עם השיגעון הזה במוחי,
כנראה עד סוף חיי.

כשהוא עזב, התבגרתי, התפכחתי.
אך לעולם לא נרפאתי.