יום אחד עלה אדון קקטוס לבקר את גברת שושנה.
"שלום לך גברת שושנה" אמר הקקטוס.
"שלום גם לך אדון קקטוס" השיבה לו השושנה.
"האם כבר בירכת את אדון כרוב וגברת כרובית על החתונה שתחול
בחורף?"
"לא, ומדוע אברך כעת? הריי שבחורף אהיה נוכחת שם בעצמי!" אמרה
השושנה. לפתע הבינה שאדון קקטוס לא יחייה בחורף. הוא ימות
בגשם, וקוציו יתעופפו לכל עבר עם תחילת הרוחות העזות.
"א-א-נ-ני מצטערת שכחתי..." אמרה השושנה במבט מושפל.
"לא נורא, יהיה בסדר הריי שגם ככה לא תרמתי לכם בכלום. אני לא
נחוץ כאן... לאף אחד לא ישנה אם אחיה או אמות... וחוץ מזה בקיץ
הבא יפרח לו קקטוס צעיר ורענן. אולי נחמד יותר ויפה יותר
ממני."

השושנה שאהבה מאוד את אדון קקטוס נסתה לשמח אותו אך ללא הועיל.
היא קנתה לו דשן מיוחד, שינתה את צבעה, נפתחה ונסגרה, משכה
אליה המון חרקים בכדי שלאדון קקטוס יהיה נחמד ומעניין.
אך אדון קקטוס לא חייך...

השושנה בקשה מגברת כרובית להקדים את הטקס, אך אדון כרוב כבר
הזמין את השף חציל, את סבתא פלפלת את הדודה חסה, את מר גזר את
אדון צנון ועוד שכנים רבים וחשובים.

גברת שושנה כעסה מאוד, והחליטה ללכת לערוגה של חנה לשאול בעצתה
של גברת לענה. כאשר זאת מצאה את השניה, שתיהן החלו בשיחה
החשובה.

"גברת לענה מה את מציעה?" שאלה השושנה.
גברת לענה שהייתה כה בודדה ומרשעה הציעה לשושנה התמימה:
"לכי איימי על אדון כרוב, שאם הוא לא יקדים את המועד הוא יהיה
חלק מהסלט בפעם הבאה!"
כן עשתה השושנה. וכאשר הזהירה את אדון כרוב הוא התפלץ.
הוא ביטל לה את ההזמנה, ודיבר עם כל הערוגה.
השושנה נשארה בודדה, לבה נחמץ והיא החליטה לקיים את איומה.
היא דיברה עם בעל הפרחים, ושכנעה אותו לערוך מסיבה ולהזמין
אורחים. שיכין סלט גדול מהכרוב ומהכל!!!

כך עשה אז האדון, הוא הלך, ועקר את כל הערוגה.
כולם בכו היה נורא.
ורק הקקטוס שהיה עצוב לראות מה הוא גרם בעקיפין נשאר עם השושנה
שכבר מזמן לא הייתה תמימה ונחמדה.

חלפו עברו אז חודשים והם שניהם היו בודדים.
הגיע החורף והקקטוס על אף שהיה אמיץ, איבד קוציו ליבו החמיץ.
אז החליט הוא לוותר לתת לדור הבא מקום. והשושנה הממורמרת נשארה
לבד ללא חבר, ומתה כבתולה זקנה.

מוסר השכל:
אם יש לך חבר קקטוס. אז תני לו ללכת.

זו יצירה לילדים מוזרים. אני לא בטוח שאם הייתי הורה הייתי
נותן לילד שלי לקרוא את זה.
אבל תחשבו על זה, יהיה נחמד אם ילד בגן יקרא לגננת שלו בתולה
זקנה...