כל כך יפה העולם הזה. כל כך מלא באירועים ובמאורעות שקורים
ועוטפים אותנו בצורה אינסופית ומדהימה ואני נפעם כל פעם מחדש
לגלות שאני מתעורר לעוד יום של חיים. לא טוב לי בצורה מיוחדת.
למען האמת אפילו די רע לי. אבל אני מרגיש את זה. אני מרגיש שרע
לי. חווה את זה. זו תחושה מדהימה לחוות דברים. מתישהו זה
ייגמר. זה יהיה חבל לעצור את הכל אבל בינתיים כל עוד יש לי את
כל מה שיש, למה לא ליהנות מהנסיעה?

מי בכלל יכול לומר לי אחרת? אני כל כך נהנה מהחיים. אין לי מה
להפסיד. גם ככה רע לי לפי קנה מידה של רגשות. וטוב לי עם זה.
כן כן, טוב לי עם העובדה שרע לי. טוב לי עם זה כי אני חווה את
הרגש. אני ממצה אותו. אני מרגיש שאני חי. ואני לא יכול למחוק
את החיוך מהפנים שלי. כיף לי לחיות. פשוט לחיות. יבוא מה שיבוא
אני מוכן. תביאו לי שמחה ותינוקות. תביאו לי עצב ושכול. תביאו
לי את הפחד, את הרצון לא להיות פה. תביאו לי את התחושה הנהדרת
שאני לא רוצה שזה ייגמר. אני מוזר. אני נהנה. ואני לא לבד,
למרות שאני כן. יש המון אנשים שחשים כמוני בדיוק. חלקם יודעים,
חלקם עוד לא. חלקם לעולם לא יבינו אותי. וחבל.
אבל טוב לי עם זה שרע לי. טוב לי עם זה. טוב לי עם החיים שלי.
טוב לי שאני חי. אני יכול לעשות כל בחירה שאני רוצה. אני יכול
להיות טוב ולתרום את כל מה שיש לי ואת כולי להצלת הרעבים
במדינות העולם השלישי. אני יכול, מי יעצור בעדי?

אני יכול מצד שני גם לטעון מחסנית ל-M16 המקוצר שלי ולהתחיל
לרסס כל מני אנשים. לפני כמה ימים ראיתי קבוצה מאוד רצינית של
קצינים מרוכזת במקום אחד. יכולתי ב-3 שניות לשנות את כל המערך
הצה"לי. זה כח שיש לכל אחד, אבל זה כח. וזו הרגשה נהדרת. אני
יכול לומר למישהי שאני אוהב אותה ואני יכול להוציא את האוויר
בצורה שונה ולשנות את המילים לאני שונא אותך. זה עד כדי כך
פשוט לשנות.

מדהים.

כמה אנחנו בני אדם מרגישים חובה להיות כמו שאנחנו צריכים
להיות. איך אנחנו מגדירים את עצמנו, איך אנחנו שואפים להראות
בעיני אנשים. איך אנחנו משעבדים את עצמנו למוסדות ולמוסכמות
חברתיות כדי להשיג את המטרה שלנו. איך אנחנו מוכרים את הגוף
ואת הנפש למען מטרה שהיא כל כך קדושה שאנחנו לא מסוגלים להודות
בפני עצמנו שהיא קיימת? איך אנחנו בתור בודדים משכנעים את
עצמנו שאנחנו בעצם חברה, שיש סטנדרטים לכל חלק בעוגה האנושית?
בשביל להיות אדם בחברה אני צריך לשרת בצבא. כדי להיות אדם
בחברה אני צריך להיות שמח. על מנת להיות אדם בחברה אני צריך
להיות כיפי. שיהנו איתי, אחרת לא יהיו לי חברים. אני צריך
לכעוס אחרת ידרכו עליי. אני צריך לשנוא כדי להראות שאני מסוגל
לעשות זאת. אני צריך לעזור לאנשים כדי לבטא את עצמי באמת אחרת
אני אשתגע. אני לא יכול רק לעזור לאנשים אחרת ינצלו אותי כל
האחרים ובמהרה אהפוך לכלום שכל אחד יכול לדרוך עליו. הייתי שם
כבר ואני לא חוזר לשם. לא כיף לי שם אם אני חלק מהחברה האנושית
הזו. ואני חייב להיות חלק ממנה כי כך בנוי העולם.

בעצם אני כועס. אני מאוד כועס. ואני שונא. שונא את כל האנשים
הרעים והחארות שלא יכולים להתאפק מלדרוך על מישהו כי אז הם
יעשו פחות או ירוויחו יותר. אני נאלץ לחיות בזיוף של רוע כדי
שיקשיבו לי. נאלץ להתכופף ושיזיינו אותי בתחת כדי שאני לא אפגע
ממלוא עוצמתה של החברה האנושית האיומה והנוראית שלנו. בה אנחנו
חיים. וזה מתסכל למכור את עצמי ולהיות רע ורדום ו...
אני מרגיש את הכעס. אני מרגיש את הרוע. פעם לא הייתי ככה. פעם
הייתי רק טוב לב ושמח. הייתי עוזר לכל מי שרק אפשר לי לעזור
לו. גם לחלק מאלה שלא אפשרו לי. ושמחתי על כך. היום אני נאלץ
לעזור רק לחלק מהאנשים חלק מהזמן, כי אני לא יכול להיות אני
האמיתי. אני חייב לשים את המסיכה שלי כל פעם שאני יוצא לשטח
המלחמה. אחרת ירמסו אותי בחברה האנושית עליה אני מגן.
לה אני עוזר, אבל כבודדים.
אני כועס. אני שונא. רע לי.
אבל טוב לי שרע לי. אני מרגיש שרע לי. אני חי.