אז כתבתי בפעם המאה, אולי בפעם המאה ואחת זה יעבור
עיקצוצים. עיקצוצים חזקים בוהקים התנחלו לי על כל הגוף.
בעיקר ברגליים.
אני מרימה את החצאית הפרחונית ומגרדת, כי מה עוד אני כבר יכולה
לעשות
וזה לא נעים, וזה לא מפסיק .
חום מתפזר מהעברת הידיים, לרגע הם מפסיקים. לרגע נעים.
אני עוצמת עיניים, שומעת את הנשימה שלי נתקעת בגרון ואז יוצאת
יעל היתה אומרת שהגרון הוא מרכז היצירה ושכואב הגרון חופש
הביטוי שלי עצור.
בגלל זה שנה שלמה יצאתי ונכנסתי למחלות גרון.
בולעת את הרוק מלא הליחה, "תרגעי" אני חוזרת ולוחשת לעצמי בלי
קול.
זה לא עוזר זה אף פעם לא עוזר.
פתחתי את העיניים רואה את ציפורני המשוחות בלק שחור.
זאת לא אני.
אני חוזרת ואומרת את הבטחת המאה לכל מי שדואג, זאת לא אני.
זה יעבור אני אגדל ואלבש סוודרים ורודים מחממים מקסטרו ממש כמו
חוה.
אני אהיה רגילה.
אבל אני רוצה את זה. את באמת מאמינה שאת רוצה את זה. אלוהים
אדירים על מי את עובדת.
מגיל 5 אם לא פחות רצית שכל העולם יסתכל עלייך רצית להיות
אחרת, שונה.
את נהנת, נהנת מהמבטים של גברים בני ארבעים מלאי תאווה, חושבת
איך זה מרגיש שהם לא מכירים אותך בשום דרך שהיא ומסתכלים רק על
הגוף. רק.
לא רוצים  להכאיב לך, רוצים רק ללטף- שיהיה נעים.
אני מחזיקה צעקה.
וזה מטורף, את יודעת שאת נהנת ממה שאת מתעבת.
את צבועה.
את נהנת מהילדים שנבהלו מגיל 5 ממך. שהתרחקו מהפנים הילדותיות
שלך.
את אחרת, זה כל הקסם, לא
מה את אם את לא שונה.
אבל מה אני אעשה עם זה. השוני שלי. כל החיים שלי הייתי שונה.
ועכשיו, עכשיו זה כל כך רגיל להיות שונה.
אני לא בסדר, אני שבורה, אני תמיד שבורה.
כולם שבורים

לא נושמת.
העקצוצים עוברים עכשיו לזרועות וללחיים.
אני לא מסוגלת לעמוד בהם. נחיל דבורים שהתפוצץ לי על הפנים.
פצעים, פצעים, פעורים כאובים מזוהמים
לפחות אין לי חצקונים.
הנה, ילדה שלי תשימי מי פנים-זה יפסיק.
זה יפסיק כל הבעה שלא מתאימה לעולם שלך.
לכל מכה יש תרופה לכל כאב יש פתרון.
חם לי.
מאוורר. אני זקוקה לאויר אני זקוקה לרוח.
מחניק לי.
אני מזיעה.
מסוחררת,
חושבת שחור. רואה אפרפר. לא יצאתי מהבית כבר שלושה ימים.
תמיד סוגרת אף פעם לא פותחת, כלום.
לא תפרצו את הדלת אני אומרת בצחוק מזוייף מאיים היא
נ-ע-ו-ל-ה.
וזה היה הצ'אנס האחרון, נכון.
להגיע אלי הצ'אנס האחרון.
כי זה באמת, באמת נחמד להחזיק בובת חרסינה יפיפיה על המדף.
הבעיה היא העלות של התחזוקה של אותה בובה מטורפת ששוברת כל
חרסינה שהיא מסוגלת למצוא. ואם היא לא מוצאת אז היא שוברת גם
את עצמה.
ומתגרה. כמובן, אסור לשכוח את החלק הזה.
כבר לא הבובה ימימה, אנחנו במאה ה-21
בובה פמינסטית. גם לה מותר לנקב את הרגליים ולהגיש את עצמה
קורבן בטקס פגאני.
בובה שנולדה עם פגם הרסני.
עיקצוצים.
אני צריכה לרוץ, זה יעבור לי תוך שניה...
אז ללכת. כמו וירוס שזקוק לעוד אוכל כדי להתפתח.
אני זקוקה לנופים, נופים חדשים.
משועממת.
מגרדת, מאוחרי הצוואר בעורף.
קולעת שיער חום כהה כמעט שחור לא בדיוק  בגומיה מתפוררת
לקוקו,
נשימה נוספת איטית יותר.
לוקחת את האויר נזהרת לא להשאיר טיפת חמצן בחוץ ומוציאה.
עוד פחמן נחמד לצמחים הנחמדים שלנו.
היה לי חלום אמיתי לגמרי לפני איזה שבוע
שמטריד אותי עד עכשיו
היו בו לפחות תשעה חסרונות שלי עם עצמי
את לא רזה מספיק, את לא יפה מספיק, אין לך חזה יפה מספיק, את
לא מסוגלת להציל את עצמך את זקוקה תמידית להצלה, את לא עושה
כלום עם החיים שלך, את מוגבלת לקופסא קטנה ולא יוצאתת ממנה, את
פוגעת במי שמנסה לעזור לך, את לא מצליחה לתמוך בדברים שאת באמת
מאמינה בהם, את איבדת את היכולת לשלוט ולהבין את עצמך, אף אחד
לא יאהב אותך כמו שאת, אף אחד לא ירצה להיות איתך כמו שאת, את
לא מסוגלת לזרום, את לא מסוגלת להוציא הכל החוצה.
תעלמו...בבקשה
אפילו לא בכי.

מרימה את הטלפון:
דנה.
היא לא נמצאת
יואל.
הוא בעבודה
זוהר.
לא עונה
כמה שבא לי לדבר עם שגיא.
כמה שאני מתגעגעת לגיא.
את כזאת עצובה.
את מרחמת על עצמך יותר מדי,
את שופטת את עצמך יותר מדי
ובכלל את לא באמת עד כדי כך...
אני לא מבינה למה את חייבת...
כמה שאני שונאת שאת...
כמה את שונאת שאני ככה?!
כמה שאני שונאת שאני  ככה .
אלוהים אדירים מספיק.
טורקת את הטלפון.

אפילו כן בכי. יודעת  שהכעס שעובר בי  יעבור מאוחר יותר על
יואל. עוד ריב.

עיקצוץ אחד אחרון עובר לי בראש, הכי חזק. כמו שסטיבן תיאר את
זה "מחט שמכניסים לאוזן. זה היה מבחינת זמן נורא קצר ועדיין זה
כאב יותר ממתי שדרסה אותי מכונית ב-1999"
לוקחת כדור
יושבת על המיטה. מורידה את החצאית.
תחתונים צבעוניים
מנחמת את עצמי עם נייר טואלט.
מרחמת על עצמי, ואז צורחת בקול
"אל תחשבי על זה"
מורידה את החולצה.
חזיה שחורה
מדליקה את המאוורר על הכי חזק שאפשר
חושבת מחשבה אחרונה ללילה "לפחות כבר לא חם" ונרדמת.


חלמתי על כתם לבן של אור.
שמעתי את הצליל באוזניים
רונה, אני כל כך רוצה לרוץ ולא זזות לי הרגליים.