היא מזהה את המספר מיד. חלפו חודשיים מאז פגישתם האחרונה. הקול
שלה לא לגמרי יציב כשהיא עונה.
קול מבולבל, מתפנק אליה מתוך רעש של אנשים מבלים. "נוריתי...
בואי לקחת אותי..."
"אתה שיכור."
"לא נכון, בואי."
וכבר היא באוטו, מופתעת מהמהירות בה הופיעה בידה סיגריה.

הוא צוחק ושר:  "אלכוהול מוצא לי את הדרך לאושר."  
(הוא אמר את זה או שהיא חשבה את זה?) הוא מניח יד על ירכיים
וצוואר ששכחה שהיו לה.

הדירה.
היא מפשיטה אותו ומושיבה אותו על רצפת המקלחת, שהזרם יפול עליו
מגבוה (הוא אוהב זרם חזק וגם לא רוצה לעמוד עכשיו). היא חופפת
לו את הראש ליתר ביטחון.

היא משכיבה אותו במיטה ומכסה אותו והוא מחזיק לה את היד. היא
נשכבת לידו והוא כבר ישן.
אחרי כמה דקות היא מפסיקה ללטף את השיער הרטוב ומסמנת נשיקה על
כתף חשופה. הוא מסתובב אליה ומחייך חיוך ישנוני. "נוריתי, את
לא יכולה ללכת ממני," ושוב נרדם.
היא מחלצת את היד וקמה מהמיטה.

הגוף שלה כבד והריצפה מושכת אותה למטה ועם הגב לארון עמוס
זכרונות היא דוחה למחר את השאלה אם הוא צודק.