החורף הארוך נגמר פתאום
ושיר מעיר אותי מתרדמה
מפתח המאורה חודר החום
וריח של אביב ואדמה

פורש את איברי על סלע חם
מחשבותי פורשות כנף, חוזרות לנשום
רואה מילים יפות שנלכדו בשלג
מסתחררות בנחל שחזר לזרום

וחלומות אשר קפאו מתנוצצים באור
פושטים צורה אחת, לובשים אחרת
כמו נטיפים של קרח כשנעלם הקור
שוב מתמזגים עם העונה הממהרת

על יד דובית גדולה ומסורבלת
משעין ראשי, ומסביבי זמזום
האם הכל המה כאן וחיכה לי?
אולי גם העולם קם מנמנום?

הבוקר הוא חריף ורענן
מביט בו, שם בענף ממול
זמיר לובש פשטות מרעיד מיתר
ושר לערפל בקול צלול