ככה זה כשיש שניים ושניים זה תמיד ביחד.
שנים, שונים ומשונים שבין רגע הופכים לאחד.
כ"כ כיף להיזכר בחיוך שלך באמצע שיעור משעמם.
ואז היום כבר לא נראה אפור יותר.
פתאום נדמה שהשמש זורחת גם כשסוער בחוץ.
ואותי משהו מחמם מבפנים וכשקר זה כ"כ נחוץ.
כותבת את השם שלך בלי הפסקה.
מחכה לרגע בו שוב אראה אותך.
זהו, הצלצול הגואל.
רצה מהר, ולמה, אותי אף אחד לא שואל.
הגעתי הביתה סוף-סוף, פתחתי את הדלת במהרה.
עוד לא נכנסת, וטלפון אותי לחדר מזעיק בדהרה.
אני עונה והנה נשמע קולך.
כל-כך טוב לשמוע אותך.
מספר שהתגעגעת, אומרת שאני יותר.
אבל אתה עקשן ולא מוותר.
קבענו ללכת לחוף... אני, אתה והים, אין שילוב יותר טוב.
הרוח הנעימה מקבלת את פנינו.
מהלכים על החוף כאילו אין עוד איש מלבדנו.
מוצאים פינה שקטה ומתיישבים.
אל שמש הנושקת לגלים מביטים.
לא נותן לי להתרכז בתמונה, מצמיד אותי אליך לנשיקה.
עוד ליטוף, חיבוק ומבט.
הזמן זוחל לו לאט.
השקיעה הקסומה מגיעה, הנה הגיעה שעתה.
החוף ריק מאנשים והכל כ"כ מושלם ומקסים.
שוכבים בחיבוק חם ואוהב. חשים שאין לנו בעולם אף אויב.
פתאום נותן לי עוד נשיקה, היא מוזרה, כ"כ שונה.
אני מביטה בך ולא מבינה.
ואז בשניה - כל הטוב הופך לרע.
אתה מחבק אותי יותר מדי חזק.
מאיים עלי שלא אצעק!
קורע מעלי את בגד הים.
"מה אתה עושה"?! ליבי כמעט נדם!
בחיוך מרושע אתה מסנן - "תשתקי"!
ואני לא מבינה... "למה אותי?"
מנסה לחפש מי שיעזור, אך אין מי שאת טירופך יעצור!
מה קרה לך פתאום?! רוצה לשאול.
"תפסיק בבקשה" - "לא רוצה ולא יכול!"
ואני בוכה... לא מאמינה למה שמתרחש.
בעינייך בוערת אש.
"למה אתה עושה את זה?" להבין מנסה.
כתשובה אני מקבלת סטירה.
אתה ממשיך אותי לנשק, ובכוח ללטף ולחבק.
ואותי זה מגעיל... מה היה מאמין.
ואז בא כאב שלא הכרתי.
צרחתי בכוח שלא חשבתי שיש לי.
הכאב הולך וגובר, וזה לא עובר.
הפנים היפות שלך הפכו לפנים של מפלצת.
כי רק חיה יכולה להשתמש בכוחניות כזו מטורפת.
אני מתחננת ובוכה, "תניח לי... בבקשה".
"בטח שאני אניח לך, כשאני אגמור!"
ואני רוצה להחזיר את הגלגל לאחור!
לא מבינה איך מבן אדם כ"כ טוב ואוהב -
אתה עכשיו גורם לי כאב.
מאבדת תחושה של זמן ומקום.
עוברת שעה, תשעים דקות.
אתה מכניס אותי למכונית.
בבגדים קרועים ונפש פצועה.
מביטה בחלון, מרגישה חלולה.
רק שלא יהיה אף אחד בבית - אני מתפללת.
יוצאת מהרכב, את דלת הבית נועלת.
שלא תבוא אחרי ותכאיב.
שלא תצליח אותי להעציב.
זורקת את הבגדים הקרועים, בדם הם מוכתמים.
הפנים שלי מלאים בסימנים כחולים וסגולים.
על הזרועות נשארו חתכים.
בוכה כמו שלא בכיתי אף פעם.
שונאת אותך הכי בעולם!
נכנסת למקלחת, לרגע מחכה.
פותחת זרם של מים חמים.
פותחת זרם של מים קרים.
מנסה לנקות את הגועל שבפנים.
מנסה להעלים את הדימום והחתכים.
מסבנת את עצמי שוב ושוב.
ופעם היית ילד אהוב.
מרגישה מלוכלכת וכואב לי נורא.
כואב לסבן גוף שנפצע.
מה פצוע יותר הגוף או הנשמה?!
המים הקרים מקפיאים את הנשימה.
והחמים שורפים את הדם והאמונה.
מנקה ומנקה ומרגישה מזוהמת!
כואב לי הלב, כואבת הבטן.
יוצאת מהמקלחת, על גופי סימנים.
צלקות שישארו ממעשה האימים!
נכנסת למיטה, לא רוצה שידעו.
חוסמת את פי בכרית, שאת זעקות הבושה לא ישמעו.
זה כאב כ"כ, השפיל והרס!
את כל מה שהיה בי רמס!
בוכה ובוכה ולא מפסיקה.
זה היה כה נורא... למה זה קרה?
מלטפת את פני, הכאב חותך בפנים.
מביטה במראה, ולא רואה לילדה שם פנים.
הרגת אותי ברגע של טרוף.
לקחת לי את הכנפיים ולמקום טוב יותר לא יכולתי לעוף.
בוכה מכאב, בוכה מבושה.
מחפשת את פניי במראה.
לא מוצאת שום אור בקצה המנהרה.
חברה באה ושואלת: "מה חדש?"
מתחת לכר אני עונה: "הכל דבש".
לא יכולה להביט בעיניה.
כי אני מפחדת שלא אמצא בהן את דמותי.
מחפשת אותי, בתוך עצמי.
אבל לקחת ממני את זהותי ברגע שבכוח חדרת לתוכי!