יום שני.
המעלית שבמשרד לא מפרידה בין המנכ"ל ובין הכתבנית האחרונה
שנותרה לפליטה במשרד, שעומדת, בשערה המשומן מידי, באפה התפוח
מידי, ותוקעת את מבטה בקרקעית המעלית כדי לא לפגוש את מבטו של
המנכ"ל היהיר,  שלא יזכר חלילה פתאום במשרתה הספק מיותרת.
המנכ"ל היהיר מביט בכתבנית, במחשבתו הוא תוהה מיהי ומהי אישה
כעורה וחטוטת פנים זו, שעובדת איתו במשרד כבר עשרים שנה, עוד
מהיום שניהל צוות פיתוח קטן, ומה בעצם היא עוד עושה במשרד בשנת
אלפיים וחמש.
הוא מביט בה בריכוז ,פניה עדיין כבושות ברצפת המעלית, ואז
באבחת פתאום, עולים בו רגשי חמלה עזים כלפי אישה כעורה  זו
שגילה בערך כגילו, ופרט למשרתה הזוטרה אין לה דבר בעולם בודאי
גם לא בעל ומשפחה.
מבלי משים כמעט ועולה דמעה בעינו, והוא, אינו מבין את פרץ הרגש
שהציף אותו פתאום, יורד קומה אחת לפני הקומה שהתכוון לרדת בה.

יום שלישי.
הוא עומד בסופר הזול ומסניף ריח גויאבות. סוף ספטמבר, קצת
מוקדם מידי לגויאבות.
אשתו חוזרת ותוהה,  מה לו, במכונית הגדולה והנוצצת , ולסופר
הזול והמוזנח ביותר בעיר, אליו מתקבצים בדרך כלל אנשים עניים
ומסכנים ו"כאלה שעוד קונים חלב בשקיות כדי לחסוך כמה גרושים".
אשתו טוענת שהוא הולך לסופר הזול כדי להרגיש עליונות על
אנשים,
ולפעמים, כשהוא מסייר בסופר הזול, במסלול הסיור הקבוע שלו,
מתחיל בקפואים  כדי שיהיו בתחתית העגלה ובסוף בקופה ואז בראש
העגלה לפני הפריקה לאוטו כמו שהוא אוהב, נדחק  בין האנשים
המזיעים בין המדפים, הוא חושב לעצמו שאולי היא צודקת.
אבל עכשיו הוא מסניף גויאבות, פרי שאשתו מתעבת, והוא אוהב את
הטעם אבל מפחד מהגרעפס שאחרי, והוא אף פעם לא קונה כי זה
"מסריח את כל המקרר". ובאפו עולה פתאום ריח  של סתוים רחוקים,
של אהבות ישנות, של יום הולדת מתקרב.
ופתאום בלי אזהרה עולים בו רגשי חמלה עזים על כלפי עצמו ,והוא
כמעט דומע. כי הוא הרי מנכ"ל, אבל מאז ומתמיד חשב על העבר ועל
העתיד ולא נהנה מהרגע, והנה עוד חם אבל הסתיו כבר מגיע ,
ובחורף הזה הוא בן 44 ובגיל 44 הרצל מת.

יום רביעי.
הוא מנכ"ל והוא בישיבת מנהלים, ואין דרך לעצור את הברברת, הוא
מסתכל סביבו על הפרצופים המוכרים מאוד וחושב לעצמו שכולם פה
בטח יבואו להלוויה שלו, אבל אין פה אחד שאוהב אותו מספיק כדי
לתרום לו כליה, וגם הוא לא יתרום כליה לאף אחד מסביב השולחן,
ולפתע הוא מבין שאין אולי אף אחד בעולם שיתרום לו כליה אם
יצטרך,  ושוב עולה בו גל של חמלה,  ולמזלו בדיוק מבפבפ הסלולרי
שלו, והוא אומר שזו שיחה חשובה מחו"ל ורץ לשטוף פנים בשרותים
כמו ילד בן ארבע עשרה.

יום חמישי.
עוד חודשיים בדיוק, הוא בן ארבעים וארבע.
משבר גיל הארבעים פסח עליו, הוא בדיוק היה בנסיעה חשובה לחו"ל
וכל החברה מהמשרד הרימו כוסית לחיים לכבודו במחלקת העסקים
במטוס.
הפעם הראשונה שהבין שהוא כבר לא ילד, הייתה כשראה את זוהר,
שהיה גדול ממנו בדיוק בשנה נוהג באוטובוס.
בפעם השנייה הוא היה בדרך למילואים, ולפתע ראה, על תחנת
אוטובוס אחת, את הכתובת המוכרת כל כך: "עד מתי ימשך הפשע
למחזור אוגוסט תשע", ולפתע הבין שהכתובת טריה, ושהכותב התגייס
בשמונים ותשע ולא בשבעים ותשע, כלומר עשר שנים בדיוק אחריו,
ושיש פה איזו רמאות או לפחות איזו עילה לתביעה כל שהיא על
זכויות יוצרים.
מאז חלפו השנים אבל רק בחודשים האחרונים, הבין שמאז שהוא ילד,
הוא חיי את חייו בציפיה לעתיד ובגעגועים לעבר, בין שמירות
לשמירות בצבא, בין תרגילים לתרגילים בטכניון, ושאפילו עכשיו
מתנהלים חייו בין מחזורי הישיבות הקבועות, בין מחזורי
הניילונים הורודים של הסופר הזול, שהוא מתעקש ללכת אליו ולמחזר
את השקיות כשקיות אשפה.
ועוד חודשיים בדיוק הוא כבר בן ארבעים וארבע. ומה הרצל עשה ומה
הוא עשה עד הגיל הזה, ומה זה שווה שהוא מנכ"ל אם כל היום הוא
רק מתגעגע, ואם יש לו במגירה מאות כרטיסי ביקור של אנשים
חשובים, אבל ארבעים וארבע שנים הוא חי בעולם הזה, ואין אף אחד
בעולם כולו שיתרום לו כליה.